הזכרת נשמות והודיה לשלום המשפחה
תפילת "יזכור" לנשמות בני המשפחה שנפטרו, נאמרת בבבית הכנסת בשלוש רגלים וביום הכיפורים (ועוד). תפילת ההודיה לשלום המשפחה חוברה בימינו עבור מתפללים שבני משפחותיהם הקרובים בחיים.
טקס הזכרת נשמות הוא טקס הנערך לפי מנהג אשכנז בבית הכנסת במועדים שונים. בקהילות מסוימות נהגו לומר להזכיר בכל שבת, לאחר קריאת התורה בשחרית או במנחה את נשמותיהם של חברי הקהילה וקרוביהם שיום הזכרון שלהם חל בשבוע שלאחר מכן. המנהג הרווח הוא לקיים את הטקס המלא ארבע פעמים בשנה: בשמחת תורה (שמיני עצרת), בחג האחרון של פסח ובחג השבועות וכן ביום הכיפורים.1
לפי המסורת, מזכירים בבית הכנסת נשמת אב ואם, אח ואחות, בן ובת, בן זוג או בת זוג ונשמות הקרובים שנרצחו בשואה. החזן בבית הכנסת אומר תפילת אזכרה מיוחדת לכל קהילות היהודים שנהרגו על קידוש השם,2 וכן תפילת אזכרה לכל הנרצחים בשואה ולחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
טקס הזכרת נשמות נקרא "יזכור", על שם המילה הפותחת את התפילה הראשונה, שהיא תפילת אזכרה אישית: "יזכור אלוהים נשמת…" ויתכן שראשיתה של הזכרת הנשמות, כמו של תפילת יזכור הפותחת אותה, באשכנז לאחר מסע הצלב הראשון (תתנ"ו – 1096).
לפי המנהג הקדום, כל מי שהוריו ובני משפחתו הקרובים בחיים – אמור לצאת מבית הכנסת בשעת הזכרת הנשמות. אך מנהג זה גורם לרעש בבית הכנסת (של היוצאים והנמצאים בחוץ), ואף מביא לכך שרבים מן היוצאים אינם נכנסים לבית הכנסת בזמן כדי לשמוע את תפילת האזכרה הכללית לקרבנות השואה ולחללי צה"ל. כפתרון לבעיה זו, ובמסגרת החשיבות של הכרת תודה על הטוב, נתחברה בקיבוץ סעד תפילה מיוחדת, שבה המתפלל מזכיר כי הוא עומד בקהל מתפללים "הזוכרים את הוריהם… ואת קרוביהם האהובים והיקרים", ולפיכך מודה לה' "כי בחסדך הגדול וברוב טובך אין דאבון בלבי" – שכן כל היקרים למתפלל "כולם עמדי, לא נפקד מהם איש." המתפלל מבקש כי ה' ישמור את יקיריו מ"כל רע, וישמור צאתם ובואם, ויאריך ימיהם בנעימים".