חסד

המילה "חסד" היא מילה מקראית המציינת מעשה של טוב לב ונדיבות, שנעשה לעתים מבלי לצפות לתמורה. המילה מופיעה לראשונה בספר בראשית, בתפילת עבד אברהם, שביקש כי אלוהים יעשה חסד עם אדוניו אברהם וישלח אל הבאר את הנערה המתאימה להיות אישה ליצחק. ואמנם חסד היא אחת מ-13 מידות הרחמים של ה', שהוא "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד 6-7). וכך גם הציג עצמו האל לעיני בני ישראל במעמד הר סיני, בעשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ… עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (שמות כ 4 – 5).

תכונת החסד באה לידי ביטוי לא רק ביחסו של האל אל עמו – אלא גם ביחסם של ישראל לה', כפי שמעיד הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב 2). הנביאים הטיפו להתנהגות חברתית המושתתת על חסד – ועל אהבת החסד (מיכה ו 8) בשילוב צדק, משפט ורחמים: "מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (זכריה ז 9).
בתקופת המשנה והתלמוד התפתח המושג חסד למערכת חברתית של ציוויים חברתיים בעלי משמעות מעשית וממוסדת של גמילות חסדים, שכללה סיוע לכל נזקק ולכל מי שנמצא במצוקה – קבועה או זמנית. גמילות חסדים זו כללה ביקור חולים (כולל סיוע במזון וטיפול), ניחום אבלים, הלוואה לנצרכים, מזון לנזקקים, עצה, הדרכה ועוד. ומכאן המנהג הקיים מזה כאלפיים שנה במרבית קהילות ישראל – קופות מיוחדות של גמילות חסדים – הנקראות בקיצור גמ"ח. חז"ל הדגישו את חשיבותה של גמילות חסדים: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים." (משנה, מסכת אבות, פרק א משנה ב).

הביטוי "חסד של אמת" מקורו בלשון חז"ל, בתקופת המשנה והתלמוד, ופירושו: הכבוד האחרון שחולקים למת על ידי התעסקות בקבורתו או השתתפות בהלווייתו – חסד שבעבורו אי אפשר לקבל תגמול או הכרת תודה (מן המת), ולכן הוא חסד אמיתי. מקובל לייחס את הביטוי לפסוק מקראי – בקשתו של יעקב אבינו מבנו יוסף: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז 29).