חרם

משמעותו הרווחת של המושג חרם היא – נידוי, הרחקה, של אדם מן הציבור. אבל משמעות זו היא רק אחת משלוש המשמעויות המקוריות הנזכרות במקרא:

א. הקדשה של בהמות, נכסים או אדם לה' (ויקרא כז 28 – 29).¹
ב. הריגה, השמדה, בדרך כלל במלחמה.

כך, לדוגמה, נצטוו בני ישראל להחרים את שבעת עמי כנען במהלך כיבוש הארץ: "הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם. לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז 2). וזאת מחשש שבני ישראל יתחתנו עם תושבי כנען ויפנו בהשפעתם לעבודת אלילים (ז 4).² דוגמה אחרת לחרם במהלך כיבוש הארץ הוא החרם על יריחו, והציווי להחרים ולהשמיד את העיר על תושביה ורכושה (יהושע ו 17).³ ומי שהפר את חרם ה' – הוחרם בעצמו, הוא ומשפחתו וכל רכושו, כפי שקרה לעכן בן כרמי ביריחו (ז 24 – 23). ושאול המלך נצטווה על ידי ה' להילחם בעמלק, להחרימו ולהשמידו – אך לא קיים את החרם במלואו: הוא חס על מיטב הצאן ועל אגג מלך עמלק, ומשום כך נענש – ומלכותו הועברה לדויד.⁴
ג. נידוי אדם מן הקהילה והרחקתו ממגע עם הציבור. חרם במשמעות זו נזכר לראשונה במקרא בימי הבית השני: עזרא השתמש בחרם, בנידוי, כאמצעי לאכיפת סמכותה של ההנהגה בכל הקשור לגירוש הנשים הנוכריות: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׁרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא י 8).

החרם במשמעות זו מופיע במקורות חז"ל וכולל ארבעה סוגים, שהם דרגות שונות של הרחקה: חרם, נידוי, שמתא ונזיפה.⁵ רמב"ם הגדיר התנהגויות ומקרים הגוררים נידוי, ובהם: "המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו", "המזכיר שם שמים (=שם ה') לבטלה או לשבועה בדברי הבאי", "המביא את הרבים לידי חילול השם", וגם – "המנדה מי שאינו חייב נידוי".⁶
בימי הביניים היה החרם "נשק ארגוני ודתי עצום וחריף" – אמצעי של הקהילה לכפות את מרותה על חבריה. על החרם היו מכריזים "בטקס מאוים ומאיים" שהתבסס על התפיסה שראתה בחרם "רשת של כוח עליון" שהמוחרם נלכד בה ולא ישתחרר ממנה – עד להתרתו. באותה תקופה נחשב החרם גם לעונש בידי שמים וגם לעונש חברתי. עם זאת נראה שהצד הקשה יותר בחרם לא היה הנידוי החברתי אלא דווקא הפחד של היחיד מעונש מידי שמים.⁷ והיו גם מקרים של חרם על ספרים – דוגמת החרם על מורה הנבוכים של רמב"ם. גם על סף העת החדשה שימש החרם אמצעי לאכיפת סמכות הקהילה ושמירת אורח החיים היהודי. ומכאן החרם של ראשי הקהילה באמסטרדם על אוריאל אקוסטה ועל ברוך שפינוזה (מאות 17 – 18) בשל כפירתם באמונה היהודית ובמצוותיה. החרם היה גם אמצעי במאבקם של המתנגדים באנשי תנועת החסידות (המאה ה-18).
ויש גם תקנות שנקראו בשם חרם – חרם דרבנו גרשום – מכיוון שמי שעבר עליהן היה צפוי לחרם של הקהילה.