טומאה וטהרה

מבוא

המושגים טומאה וטהרה הם הפכים: המילה טומאה מציינת מצב של זוהמה – לא במובן המילולי של לכלוך, אלא כהיפוכה של טהרה. התורה דורשת "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" כאמצעי לשמירת קדושתם של בני ישראל: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא 45 – 47).¹ שתי פרשות שלמות בספר ויקרא (ועוד כמה פרקים) מוקדשים לנושא² ומגדירים שני סוגי טומאה: טומאה שמקורה במקור מְטַמֵא, כגון נבלת בעל חיים, וטומאה שמקורה בגוף האדם. התורה קבעה דרכי היטהרות לסוגי הטומאה השונים. מאז ימי הבית השני ועד ימינו, אמצעי ההיטהרות המרכזי – לאדם וגם לכלים – היא הטבילה במקווה. חז"ל הקדישו לטומאה וטהרה את אחד מששת סדרי המשנה – סדר טהרות. במשך מאות השנים לאחר חורבן בית המקדש השני התמעטו העיסוק וההקפדה בהלכות טומאה.

טמא וטהור

המושג טהור נזכר לראשונה בספר בראשית, בסיפור המבול, בתיאור בעלי החיים שנצטווה נח להכניס לתיבה (בראשית ז 2).³ בסיפור המבול לא נזכר המושג טמא, והיפוכו של הטהור – מוגדר כלא טהור: "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה" (בראשית ז2). המושג טמא נזכר בפעם הראשונה בספר ויקרא, בקשר לנבלת בעל חיים (ויקרא ה 2). ובהמשך ספר ויקרא – בכל הקשור לכשרות בעלי חיים לאכילה ולפירוט בעלי החיים למיניהם ולסוגיהם האסורים לאכילה: "טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא יא 4). בעלי החיים שאינם טמאים לאכילה אינם מוגדרים כטהורים – אלא כמותרים לאכילה: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא 2).

הטומאה אינה מטמאת רק אנשים – אלא גם כלים עשויים חרס או עץ (ויקרא טו 12) ואף בתים ואוהלים, לדוגמה – צרעת הבית (ויקרא יד 33 – 36). גם המת מטמא את סביבתו – כל הבא אל מקום המת וכל הנמצא בו (כולל כלים) – "יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר יט 14). התורה מדגישה את החשיבות בהפרדה מוחלטת "בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י 10), ומזהירה מפני הסכנה במגע עם הטומאה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו 31).

עם זאת, ברוב המקרים ההטמאות כשלעצמה אינה מוצגת כעבירה, אלא כמצב שיש להטהר ממנו, בייחוד לפני הכניסה למקום קדוש. לעומת זאת, הכוהנים נדרשו להקפיד מאוד על הטהרה ונאסר עליהם כל מגע עם המת, למשל, לבד מקרובי משפחה מדרגה ראשונה. ההפרדה בין הטמא לטהור כוללת אפוא איסור מגע, איסור שימוש (בכלי טמא, לדוגמה) או בידוד הטמא מסביבתו לפרק זמן קצוב (כגון: שבעה ימים).⁴

טמא וטהור בספרות חז"ל

המשנה הקדישה לנושא את אחד מששת הסדרים (ש"ס) – סדר טהרות – ובו הסדרה שיטתית של חוקי התורה הנוגעים לטומאה ולטהרה וכן מספר תחומי טומאה חדשים.⁵ לימוד סדר טהרות נחשב כבר בימי חז"ל כאתגר קשה ומורכב, והלכות טהרה דרשו ידיעות מקיפות ובקיאות רבה. בתקופת התנאים ניכרת התופעה של הקפדה יתירה על טומאה וטהרה, אף מעבר לדרישות התורה. מגמה זו באה לידי ביטוי באימוץ הנורמה של "אכילת חולין בטהרה" – הקפדה על אכילת אוכל שלא בא במגע עם הטומאה, על ידי לא-כהנים, אף שלא בהקשר של עבודת המקדש.

נורמה זו היתה ככל הנראה נחלתם של חוגים מצומצמים והכתיבה הפרדה חברתית מסוימת בין המקפידים ("חברים") ובין אלה שאינם מקפידים על כך ("עם הארץ"). המרכזיות של טומאה וטהרה בספרות התנאים ממשיכה מגמה שהחלה בימי הבית השני: מגילות מדבר יהודה, למשל, מקדישות תשומת לב רבה לטומאה ולטהרה, תוך הרחבה ופירוט הדינים המקראיים. במאות השנים שלאחר חורבן בית המקדש השני הלך והתמעט העיסוק בהלכות טומאה וטהרה: בהעדר עבודת המקדש והקרבנות התמעט הצורך להקפיד על טהרה ולהפריד בין טמא לטהור, והלכות רבות איבדו את משמעותן המעשית ואף הנורמה של "אכילת חולין בטהרה" דעכה. תחומי הטהרה ששרדו הם בעיקר אלה המבוססים על איסור מפורש בתורה ולא רק על ציווי להטהר מטומאה. ההיבט המרכזי של תחום הטומאה והטהרה ששרד הוא הלכות "נדה" – ההלכות המסדירות את יחסי המין בין בני זוג, בהתאם למחזור החודשי של האשה, שכן במקרה זה ישנו איסור מפורש מן התורה.⁶

הטומאה ודרכי ההיטהרות

לפי חוקי התורה, הטומאה מדבקת: היא עוברת מאדם לאדם או מאדם לכלי וכדומה – אך היא איננה מצב קבוע, ואפשר להסירה ולהיטהר ממנה. אחד מתפקידי הכוהנים היה ללמד את בני העם ולהורות להם את מערכת החוקים הנוגעים לטומאה, לדרכי ההיטהרות ממנה ולהפרדה בין טמא לטהור: "וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם" (יחזקאל מד 23). התורה מגדירה שני סוגי טומאה:
א. טומאה שמקורה בגורם חיצוני מטמא, כגון נבלת בעלי חיים או המת (במדבר יט 1 – 22).
ב. טומאה שמקורה בגוף האדם, כגון טומאת היולדת (ויקרא יב), טומאת הצרעת (ויקרא יג 1 – 59), טומאת קרי (טו 16 – 18), טומאת האישה בימי נידתה (19 – 24).⁷
יש בטומאה דרגות חומרה שונות, ובהתאם לדרגת הטומאה נקבע תהליך ההיטהרות ומשך זמן ההפרדה של הטמא מסביבתו – עד להיטהרותו, כגון: עד הערב או שבעה ימים לאחר שמקור הטומאה (כגון: דם הווסת) נפסק; ולעתים גם כיבוס הבגדים ורחיצה. אשר לתהליך הטיהור של כלים וחפצי בית: כלי עשוי חרס שנטמא – חסר תקנה ויש לשוברו, אך כלי עץ אפשר לטהר באמצעות שטיפה במים. במקרי טומאה מסוימים, לאחר ההיטהרות ולאות כפרה, היה הטמא מביא לבית המקדש קרבן.

טומאת המת

התורה קובעת כי טומאת המת היא הטומאה החמורה ביותר: בספרות ההלכה רווח הכינוי למת "אבי אבות הטומאה", וכל הנוגע במת נעשה אב טומאה⁸ ונטמא לשבעה ימים, ועליו להיטהר במי פרה אדומה. אדם מת מטמא את כל הנכנס למקום שבו נמצאת גופתו וכן את החפצים והכלים הנמצאים במקום. טומאת המת נמשכת שבעה ימים, ולאחריה יש להיטהר (במדבר יט 14 – 22).⁹ לפי התורה, אסור לכוהן להיטמא למת (=לקבל טומאה מן המת), פרט לחוג המשפחה הקרוב ביותר בקרבת דם: אמו ואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו הרווקה, ואשתו (ויקרא כא 2-3).¹⁰ הכוהנים שירתו את ה' בעבודת הקודש בבית המקדש, ומכאן ההקפדה בתורה על טהרתם. ולפי ההלכה, גם לאחר שחרב בית המקדש, חייבים הכוהנים להקפיד שלא להיטמא למת – פרט לשבעת בני משפחתו הקרובים ביותר. ובבתי קברות בימינו יש אזורים מיוחדים שאליהם מותר לכוהן להיכנס בזמן ההלוויה או האזכרה לאחד משבעת קרוביו. גם בתי חולים, הפועלים לפי ההלכה, דואגים למעברים מיוחדים לכוהנים, כדי שלא יבואו במגע עם חדר המתים. מאז חורבן הבית אין אמצעים להיטהר (אפר פרה אדומה), ולכן כל היהודים נחשבים טמאי מת מבחינת הלכתית.
בתורה יש הקפדה מיוחדת על טומאת המת, ומנהג העלייה לקבר אינו נזכר כלל במקרא. התורה אף מדגישה כי מקום קבורתו של משה רבנו לא נודע "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד 6). הרב סולוביצ'יק, מגדולי ההוגים היהודים-אורתודוקסיים במאה ה-20 קבע כי בניגוד לדתות אחרות, "הרואות בתופעת המיתה חזיון חיובי… ולפיכך קידשו את המוות", היהדות "מאסה במוות, בכיליון ובגוויעה, ובחרה בחיים וקידשה אותם."¹¹ המנהג לפקוד קברי צדיקים נזכר לראשונה במדרש אגדה, המספר שכלב בן יפונה הלך להתפלל על קברי האבות בחברון.¹²

העלייה לקברי צדיקים, בארץ ובחו"ל, הייתה ברבות הימים למנהג נפוץ בקהילות ישראל. וכך היו קבריהם של האבות והאמהות – דוגמת קבר רחל ומערת המכפלה – לאתרי תפילה, וכך גם קברי תנאים בגליל, ובהם קבר רבי מאיר בעל הנס וקברו של שמעון בר יוחאי, וכן קברי מנהיגים מן העת החדשה – ובהם קברו של ר' נחמן מברסלב באומן שבאוקראינה וקברו של הבבא סאלי בנתיבות. ויש הפוסקים כי קברי צדיקים הם "מקום מנוחת הצדיקים" ולפיכך הם "מקום קדוש וטהור" והתפילה בהם "מקובלת (=מתקבלת) ביותר".¹³ אולם הנוהג של עליה לקבר נותר שנוי במחלוקת ויש קהילות שבהן נמנעו מעליה לקבר, אפילו בימי זכרון של הנפטרים.¹⁴

העשרה - קישורים

רמב"ם, משנה תורה, ספר טהרה, הלכות טומאת המת – באתר מקראנט

דיני טהרה – באתר טהרת המשפחה

מאמר של הרב שלמה מן ההר, "כשרות הבית – הכשרת כלים" – באתר דעת

מאמר של יגאל ידין, "המקווה במצדה" – באתר דעת

מאגר המקוואות – באתר כיפה

מאמר של אלישע באומגרטן, "אפליה, שוויון ומגדר בדיני היולדת" (כולל טומאת יולדת) – באתר דעת