טו בשבט

מבוא

טו בשבט נחשב בימינו ליום חג – אך בעצם אינו אלא תאריך בלוח העברי: חמישה עשר (טו) בחודש שבט. בתקופת המשנה נקבע טו בשבט כתאריך המיועד לחקלאים בלבד, לצורך חישוב היבול השנתי של הפירות. אחר כך (לא ברור מתי) קיבל טו בשבט אופי של חג, ואז – בצפת של המאה ה-16 – הפכו אותו מקובלי צפת ל"יום אכילת הפירות" ועיצבו טקס מיוחד – "סדר ליל שמחת האילנות".¹

עברו עוד 300 שנה, בארץ הוקמו המושבות הראשונות – וטו בשבט היה לחג הנטיעות. בשנים שאחרי הקמת המדינה הלכו ופחתו השטחים הריקים לנטיעות. טו בשבט הלך ואיבד את משמעותו כחג הנטיעות – אך קיבל משמעות חדשה: חג שמירת הטבע. טו בשבט הוא גם יום הולדתה של הכנסת.^[2]

טו בשבט - התאריך

התאריך טו בשבט נזכר לראשונה במשנה כאחד מארבעה תאריכים הקובעים התחלות של שנה חדשה,² לדוגמה: א בניסן נקבע כראש השנה למלכים, ולפיו היו מונים את שנות שלטונו של המלך. א בתשרי נקבע, בין השאר, כראש השנה למניין השנים, והתאריך טו בשבט נקבע כראש השנה לאילן.³ ואין הכוונה כאן לחג האילן – אלא לַתאריך הקובע לצורך חישוב היבול השנתי של הפירות,⁴ וזאת – בין השאר, לצורך הפרשת מַעַשְׂרוֹת: לפי חוקי המקרא חייב החקלאי להפריש מַעֲשֵׂר, עשירית, מן היבול, שהיה גם מעין מס חקלאי לטובת הנזקקים. בלוח העברי של ימינו קיבל טו בשבט את שמו המקורי, והוא נקרא "ראש השנה לאילנות".

טו בשבט - חג האילנות

תחילה היה טו בשבט תאריך לחקלאים ולא יום חג. אך במשך הדורות קיבל היום אופי של חג, ולכן אסרו להספיד בו מתים ואף נהגו לאכול בו משבעת המינים⁵ שבהם נתברכה ארץ ישראל. משמעות מיוחדת קיבל טו בשבט במאה ה-16 בצפת: מקובלי צפת, ובראשם האר"י, קבעו את טו בשבט כ"יום אכילת הפירות", והנהיגו את "סדר ליל שמחת האילנות". סדר זה של טו בשבט עוצב לפי הדגם של סדר פסח, וכלל שולחנות ערוכים מקושטים בפרחים ובענפי הדסים, ועליהם שפע מיני פירות ושני סוגי יין – לבן ואדום. המסובים היו לומדים על הפירות מתוך התורה, התלמוד וספר הזוהר, קראו תפילות מיוחדות לשלום האילנות ושתו, כמו בליל הסדר, ארבע כוסות יין.

האילן הארצישראלי המזוהה ביותר עם טו בשבט הוא עץ השקדייה, שפריחתו מסמלת את תחילת האביב.

סדר טו בשבט

סדר טו בשבט⁶ היה נערך סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ועליהן ענפי הדסים, צמחים ופרחים, ויין משני סוגים: לבן ואדום. היין הלבן סימל את התנומה של הצומח בעונת החורף, והיין האדום – את התעוררות הצמיחה באביב. הטקס היה נפתח בקריאת קטעים מן המקורות על תנובת הארץ, קטעים מן התלמוד ומספר הזוהר. חלק זה היה מסתיים בברכה: "ויהי רצון מלפניך… שבכוח סגולת אכילת הפירות… יתמלאו מעוז שפע הודם לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם מראשית השנה ועד אחרית השנה… לטובה ולברכה ולחיים טובים ולשלום". אחר כך היו שותים ארבע כוסות יין .⁷ בין שתיית כוס אחת לשנייה היו אוכלים פירות משבעת המינים ופירות נוספים, ומוסיפים וקוראים קטעי מקורות. כולל קטעים מן המשנה.⁸ בסיום הטקס היו שרים ויוצאים בריקודים.
בימינו התחדש המנהג של סדר טו בשבט, ועורכים אותו בקהילה – במסגרות למיניהן – ובמוסדות החינוך. עקב כך יצאו לאור הגדות מיוחדות לטו בשבט המבוססות על סדר טו בשבט של המקובלים, עם תוספות ועדכונים לפי רוח הזמן וטעמם של הכותבים.

טו בשבט - חג הנטיעות

עם ראשית הציונות והקמתן של המושבות הראשונות בארץ ישראל קיבל טו בשבט משמעות נוספת – כחג הנטיעות. טקס הנטיעות הראשון בארץ ישראל המתחדשת היה, ככל הנראה, במושבה ייסוד המעלה. בטו בשבט תרמ"ד (1984) נטעו המתיישבים טו מאות (1,500) אילנות, ובהם כ- 700 עצי אתרוג ו-100 עצי רימון. ההיסטוריון זאב יעבץ, ששימש גם מחנך ומנהל בית ספר, יצא בקריאה לקבוע את טו בשבט כחג הנטיעות, ובטו בשבט שנת תר"ן (1890) לקח את תלמידיו לנטיעת עצים במושבה זיכרון יעקב. בתחילת המאה ה- 20, בשנת תרס"ח 1908, הכריזה הסתדרות המורים והגננות בארץ ישראל על טו בשבט כחג הנטיעות.

הרעיון קיבל את אישורם של מוסדות התנועה הציונית (שפעלו באותן שנים, לפני הקמת המדינה). מנהג הנטיעות התקבל בכל מוסדות החינוך העבריים והתבצע באמצעות הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). בטו בשבט של שנת תר"ף (1920) פרסם הפרופ' יוסף קלוזנר מאמר בעיתון "הארץ", ובו כתב כי טו בשבט הוא "אחד המועדים הקטנים החשובים ביותר" והוא גם תזכורת לנו, "שתורתנו תורת חיים היא לא במובן השדוף של ביטוי זה, אלא במובן ההתקשרות המהודקת בין האדמה ופריה ובין העובד אותה והחי עליה… שהאדם והאילן, העם והעץ, יתלכדו ולא יתפרדו על הארץ הטובה שניתנה לאבותינו ולנו לאכול מפריה וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ⁹ … אז תתחדש גם עלינו כעל האילנות… בארצנו האהובה שנה חדשה אחר החורף הקר של הגלות."

טו בשבט - חג שמירת הטבע

טו בשבט קיבל את משמעותו כחג הנטיעות לפני כ-100 שנה, עם ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. אך במשך השנים שאחרי הקמת המדינה, עם התפתחות החקלאות, התעשייה והבנייה, הלכו ופחתו השטחים שנשארו לנטיעות. זאת ועוד: בשלהי המאה ה-20 גברה המודעות בעולם, ובכלל זה גם בישראל, לסוגיות אקולוגיות ולחשיבות שימור הצומח והחי בסביבתם הטבעית. טו בשבט איבד את משמעותו כחג הנטיעות, אך קיבל משמעות חדשה: חג שמירת הטבע. גופים ומוסדות העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון – החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (כיום: רשות הטבע והגנים), יחד עם משרד החינוך, הכריזו על טו בשבט כחג שמירת הטבע.

האדם ותפקידו בשמירת הטבע

החברה להגנת הטבע הוקמה במדינת ישראל במאה ה-20. אך הרעיון של שמירה על הטבע ותפקיד האדם בשמירה על הטבע הוא רעיון עתיק, הנזכר כבר בספר הראשון בתנ"ך: על פי המסופר בספר בראשית, אלוהים ברא את גן עדן ושם בתוכו את האדם הראשון כדי שיעבוד בגן וישמור עליו: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב 15). במדרש אגדה על הפסוק ועל תפקיד האדם הראשון בשמירה על הטבע – מסופר שאלוהים הראה לאדם את גן עדן ואת כל האילנות שבו, ואמר לו: "רְאֵה מַעֲשַׂי, כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת – אין מי שיתקן אחריך."¹⁰

העשרה - קישורים

מקורות על טו בשבט, על החג והציונות, על סדר טו בשבט וסיפורים ומתכונים לחג – באתר "מכון שיטים: ארכיון החגים הקיבוצי"

טו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת, ולכן אתר הכנסת מציע רקע היסטורי ומקורות על טו בשבט, וכן אפשרות לנטיעה וירטואלית

מידע (קצר יחסית) על מנהגי טו בשבט, על האדם ועץ השדה, סרט פלאש – "זה עולם שלך", מתכונים לטו בשבט ועוד – באתר

מאמר מאת רב יהודה שביב על מקורות מנהג הנטיעות, משמעות הנטיעה והקשר בינה ובין עבודת ה' – באתר ישיבת הר עציון