טעמי המקרא

טעמי המקרא הם סימנים המסומנים בתנ"ך מעל האותיות או מתחתן. לטעמי המקרא – הנקראים בקיצור "טעמים" – יש שלושה תפקידים עיקריים:

1. טעמי המקרא מציינים איזו הברה בתוך המילה יש להטעים, להדגיש.
2. הם מצביעים על מקום ההפסקה ברצף הקריאה של הפסוק – וכן על מקומות שאין לעצור בין המילים. במובן זה טעמי המקרא משמשים מעין סימני פיסוק, כפי שמשמשים הנקודה, הפסיק או המקף. הטעמים המציינים את מקום ההפסקה ברצף הקריאה – נקראים מפסיקים – ובראשם קיסרים ומלכים. הטעמים המחברים – המציינים מקומות שבהן אין לעצור בין המילים – נקראים משרתים.
3. לטעמי המקרא יש משמעות מוזיקלית – מנגינות שונות על פי מנהגי העדות. ויש גם שינויי מנגינה – "אפילו באותה עדה" – לפי מועד הקריאה, לדוגמה: את הפטרת "חזון ישעיהו" בשבת שלפני תשעה באב לא קוראים לפי מנגינת הטעמים של ההפטרה, אלא לפי מנגינת הטעמים של מגילת איכה (הנקראת בליל תשעה באב). ויש מנגינה מיוחדת של הטעמים לקריאת התורה בימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים). לעתים השינויים הם בתוך אותה קריאה (של הפרשה, ההפטרה או המגילה) הנובעים מתוכן הפסוקים, כגון: שינוי המנגינה של קריאת מגילת אסתר למנגינה של מגילת איכה בקריאת שני פסוקים, המזכירים את גולי יהודה וגלות בבל (אסתר, ב 5 – 6):  "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה …אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל". (יהושע לייב נאמן, מקראות בשינוי ניגון הטעמים, דוכן, יב, אדר א, תשמ"ט – 1989, עמ' 38 – 41).

על זמן סימונם של טעמי המקרא יש במסורת כמה דעות. לפי הדעה האחת – ניתנו הטעמים יחד עם הניקוד בשעה שניתנה תורה מסיני. לפי דעה שנייה – סומנו הטעמים בתחילת תקופת הבית השני, בידי עזרא הסופר ובהתאם למסורת על פה שנמסרה במעמד הר סיני. ויש הסבורים (לדוגמה – שד"ל) כי סימונם של טעמי המקרא החל במאה ה- 7 לספירה, יחד עם סימני הניקוד.¹ כך או כך, נהגו לקרוא את התורה בטעמים ובניגון תקופה ארוכה לפני שסומנו בכתוב, וקריאה זו "הועברה מדור לדור כתורה שבעל פה".²
כבר בתקופת המשנה נהוג היה לקרוא בתורה על פי טעמי המקרא – בניגון: "הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים".³

ההבחנה המרכזית היא במנגינת הטעמים בין הקריאה בתורה לקריאת ההפטרה (מספרי הנביאים).

במהלך הדורות התפתחו מסורות מנגינה שונות מקהילה לקהילה, שהושפעו מן התרבות המוזיקלית של הסביבה שבה חיו היהודים. "נעימת טעמי המקרא היא תווית זהות שיש בה כדי לסמל את ייחודה של הקהילה ואת רצונה לשמור על זהותה התרבותית-דתית". בארץ רווחות היום כמה מסורות קריאה, ובהן: המסורת הספרדית, המסורת האשכנזית, המסורת התימנית, המסורת המרוקאית. אך "אין קריאות תורה זהו‍ֹת בין קהילות מאותה עדה, ואין שני בעלי קריאה הקוראים בצורה זהה" (ד"ר אורי אהרן, מתן תורה ו"הלחן מסיני" – נעימת הטעמים כתווית "זהוּת" לעדות ישראל, אתר סרוגים, 25.05.2020).