ימי הביניים

מבוא

ימי הביניים הוא כינוי לתקופה שבין העת העתיקה ובין העת החדשה. כמו כל תקופה, ניתן לציין נקודות זמן שונות לתחילת התקופה ולסופה ויש הבדלים גדולים בין זמנים שונים בתוך תקופה זו, אך המכנה המשותף של התקופה הזאת הוא שמרבית היהודים חיו תחת שלטונן של שתי הדתות המונותיאיסטיות השליטות – הנצרות והאיסלאם.
ימי הביניים בתולדות ישראל החלו במאה ה- 6 לספירה ונמשכו עד המאה ה- 16. ¹ במרבית אלף השנים של ימי הביניים התקיים עם ישראל תחת שלטונן של שתי הדתות המונותיאיסטיות השליטות – הנצרות והאסלאם. היהודים "ברובם המכריע" לא הסכימו להמיר את דתם ולוותר על זהותם הדתית והתרבותית, ולפיכך "רדיפתה והשפלתה של היהדות היו חלק מודע ומוכר בהנהגת החברה של הנצרות והאסלאם".
עם זאת, ותוך כדי "מגע ומאבק עם תרבויות הסביבה", היו ימי הביניים תקופה של יצירה ופריחה דתיים ותרבותיים בשלושת המרכזים הגדולים שקמו לעם ישראל – תחילה בבבל, ואחר כך באשכנז ובספרד. ארץ ישראל איבדה את מעמדה כמרכז יהודי, ובמהלך התקופה עברו היהודים גם שינוי כלכלי – מעובדי אדמה ל"עם עירוני".²

ימי הביניים בהיסטוריה היהודית

ההיסטוריה היהודית בימי הביניים מקיפה את כל קהילות היהודים במזרח התיכון, תחת שלטון האסלאם, וכן את קהילות היהודים ביבשת אירופה, בעיקר תחת שלטון הנוצרים.³ קהילות אלו התפתחו בהתאם לנסיבות ובהשפעת התנאים של סביבתן הקרובה. ועם זאת, מצביעים היסטוריונים על ארבע נקודות מפנה בהיסטוריה המשותפת לכלל היהודים בימי הביניים:

א. כיבושי האסלאם במאה ה- 7, שכתוצאה מהם נמצאו מרבית יהודי העולם, לראשונה מאז ימי כורש, תחת שלטון אחד – האסלאם.⁴ תרבות האסלאם, שעברה "תהליך של הלניזציה", השפיעה רבות על חיי התרבות והרוח של היהודים שחיו תחת שלטון האסלאם, בעיקר בבבל ובספרד, והשפה הערבית הייתה "לשפת הדיבור והכתב של המוני יהודים" במאות 7 – 11 לספירה.⁵
ב. מסע הצלב הראשון וגזירות תתנ"ו (1096), ששינו לרעה את מעמדם המשפטי והכלכלי של היהודים בארצות הנוצריות באירופה (באשכנז ובמערב היבשת) ואת תחושת הביטחון שלהם.
ג. המגיפה השחורה⁶ באמצע המאה ה- 14, שגררה עלילות קשות נגד היהודים בארצות מערב אירופה ומרכזה, בעיקר בשטחי הקיסרות הגרמנית.
ד. גירוש ספרד בשנת 1492, שלאחריו התגבשו מרכזים יהודיים של מגורשי ספרד (ופורטוגל) בתחומי הממלכה העות'מאנית ובארצות השפלה. בתחומי פולין-ליטא עלה כוחן הכלכלי והחברתי של קהילות האשכנזים.

המרכז היהודי בבל: תקופת הגאונים

החלק הראשון של ימי הביניים – מן המאה ה- 7 ועד לסוף המאה ה- 11 – נקרא תקופת הגאונים,⁷ ובמהלכה היה המרכז היהודי בבבל לסמכות המרכזית בעולם היהודי: כ- 70% מכלל יהודי העולם חיו באותה תקופה בבבל, תחת הנהגתם של ראשי הקהילה, "ראשי הגולה" ומנהיגיה הרוחניים – "הגאונים", שהיו גם ראשי הישיבות הגדולות, סורא ופומבדיתא.
הגאונים העמידו "ביד תקיפה אך גם בכישרון דידקטי רב" את התלמוד הבבלי במרכז חיי הלימוד והרוח, והעניקו לו את המעמד של "ספר החיים" לרוב העם היהודי.⁸ בתקופה זו פיתחו הגאונים בישיבותיהם את דרך הלימוד, שהתבססה על הקושיה והוויכוח. צעירים רבים מן התפוצות הגיעו ללמוד בישיבותיהם.⁹
הגאונים הפיצו את לימוד התלמוד גם בקרב כלל הציבור היהודי, שלא למד בישיבות, באמצעות כנסי לימוד גדולים וקבועים – "ירחי כלה". בתקופת הגאונים נוצר והתגבש סידור התפילה: "סדר רב האי גאון" של רב עמרם גאון הוא סידור התפילה הראשון שהגיע לידינו. בתקופת הגאונים פעל רס"ג – רב סעדיה גאון, שהיה ראשון מתרגמי התורה לערבית ונודע במאבקו בכת הקראים. באותה תקופה גם התייצבה ההגדה של פסח, על פי הנוסח הבבלי שנותר בעינו עד ימינו, ללא שינויים כמעט.¹⁰
במהלך המאה ה-11 קמו והתבססו בתפוצות שני מרכזי תורה גדולים – באשכנז ובספרד, וכן מרכז חשוב בצפון אפריקה – בקירואן. התחזקות מרכזים אלו הביאה לירידה בהשפעתו של המרכז בבבל: יהודי אשכנז וספרד, שרבים מהם היו בוגרי הישיבות בבבל, לא נזקקו עוד למרכז הבבלי בכל שאלה או בעיה. אפשר לסכם ולומר כי התמעטות השפעתם של ישיבות בבל ושל גאוני בבל היא "במידה רבה תוצאה של הצלחתם".¹¹

המרכז היהודי באשכנז

המרכז היהודי הגדול באשכנז צמח ועלה במאות 10 – 11 לספירה, עם התיישבותם של סוחרים יהודים בערים לאורך דרכי המסחר של נהר הריין.¹² מעמדם של היהודים הסוחרים באשכנז נקבע באמצעות "כתבי זכויות" – פריבילגיות – שהעניקו להם הגנה על חייהם ורכושם, חופש תנועה ומסחר וחופש דת.¹³
בשנת 1096, במהלך מסע הצלב הראשון, נערכו פרעות ביהודי חבל הריין (גזירות תתנ"ו) והן הביאו למותם של אלפי יהודים, להרס הערים והישיבות בוורמייזא ובמגנצא ולהעברת המרכז הרוחני מגרמניה – לצפון צרפת. ואולם בעיקר השפיעו מאורעות אלו "על תודעתם של יהודי אירופה לדורות, גיבשו את תודעת המיעוט שלהם, וביטאו את אי הביטחון שהתלווה לקיומם".¹⁴
באשכנז התפתחה יצירה רוחנית-הלכתית רחבת היקף שהתבססה בעיקר על התלמוד הבבלי. בוורמייזא ובמגנצא שבגרמניה הוקמו ישיבות גדולות, שהיו מרכז רוחני-תורני עצמאי של יהדות אשכנז. "חכמי אשכנז ובני קהילותיהם לא ראו את עצמם כפופים לתורתם ולהנהגתם של גאוני בבל או לסדרים שנהגו בקהילות אחרות באירופה".¹⁵
המפורסם בחכמי אשכנז הראשונים היה ר' גרשום בן יהודה, הוא רבנו גרשום "מאור הגולה". תלמידו הידוע של ר' גרשום היה רש"י, הנחשב לגדול פרשני המקרא והתלמוד. תלמידיו של רש"י, ובראשם שניים מנכדיו – רשב"ם ורבנו תם – המשיכו את פירושו לתלמוד והוסיפו רעיונות, הערות וחידושים על פרשנות התלמוד של רש"י. ומכאן שמם: בעלי התוספות.¹⁶ חכמים אלו, ואחרים שבאו בעקבותיהם, עסקו גם בפרשנות המקרא.
במאה ה- 13 הייתה ליהדות אשכנז הנהגה מרכזית שאיחדה את קהילות נהר הריין – קהילות שו"ם. בעקבות המגיפה השחורה גורשו יהודים רבים (בעיקר יהודי גרמניה), וגם במקומות שהיהודים הוזמנו לאחר זמן לחזור ולהתיישב – היו הגירושים לתופעה קבועה בחייהם.

ההתיישבות של היהודים באירופה פנתה אפוא למקומות חדשים, ובכלל זה לאוסטריה, בוהמיה, שלזיה ופולין. מקומות אלו, ובעיקר פולין, היו "למרכז המתפתח ועולה במספריו ובגיוון מקצועותיו".¹⁷

היהודים בספרד המוסלמית

בשנת 711 לספירה כבשו המוסלמים את ספרד. בתחילת המאה ה- 10 התייצב השלטון המוסלמי, והדבר סייע להתפתחותן של קהילות היהודים בספרד,¹⁸ ובעיקר בדרום ספרד. במאות 11 – 12 נהנו יהודי ספרד המוסלמית מפריחה תרבותית, רוחנית ותורנית הידועה בכינויה "תור הזהב": "שתי תופעות מציינות תקופה זו: פעילות של חצרנים יהודים בחצר החליפים בתפקידים מרכזיים בשלטון, פריחה ושגשוג של התרבות העברית והתחדשות ביצירה ובלשון העברית".¹⁹
בתקופה זו פרחה היצירה היהודית במגוון רב של תחומים: פרשנות המקרא, ספרות ההלכה, פיוט – שירת הקודש, שירת החול, דקדוק עברי, מדעים, פילוסופיה יהודית וקבלה. בעידן זה של תור הזהב המוסלמי פעלו בספרד המדינאי חסדאי אבן שפרוט, הבלשן דונש בן לברט, המצביא והמשורר שמואל הנגיד, המשורר והפילוסוף ר' יהודה הלוי, הפרשן והמשורר אברהם אבן עזרא, המשורר והפילוסוף ר' שלמה אבן גבירול ועוד. אליהם יש לצרף גם את "הנשר הגדול" – הוא רמב"ם.
פלישתם של המוסלמים הקנאים (אל מוואחידון)²⁰ לדרום ספרד הביאה לסיומו של תור הזהב בספרד המוסלמית, ורבים מן היהודים נמלטו על נפשם דרומה, לצפון אפריקה, או צפונה, לספרד הנוצרית.

יהודים בספרד הנוצרית

במאות 11 – 12 עברה "נקודת הכובד של היישוב והחיים היהודיים" בספרד מן הארצות המוסלמיות לארצות הנוצריות, בעקבות שני תהליכים:
א. הכיבוש מחדש (הרקונקוויסטה) של צפון ספרד ומרכזה בידי הנוצרים
ב. רדיפות היהודים בידי הקנאים המוסלמים (אל מוואחידון) שפלשו לדרום ספרד והבריחו את היהודים צפונה.
במאות 11 – 13 היה מצבם של היהודים במלכויות ספרד הנוצרית טוב יותר ממצבם בכל ארץ נוצרית אחרת. הם נהנו מזכויות רבות וממידה רבה של שלטון עצמי. יהודים מוכשרים ומשכילים היו שותפים בחיי הכלכלה והתרבות ומילאו תפקידים בכירים במלכויות הנוצריות, ובהם רמב"ן ור' חסדאי קרשקש.
על מעורבותם ועל מעמדם של יהודים בספרד הנוצרית מעידות "תעודות מלכותיות חתומות לפעמים בשם עברי ואף בכתב עברי".²¹ בסוף המאה ה-13 חל שינוי לרעה במצבם של היהודים בספרד הנוצרית, וגילויי השנאה כלפי היהודים הגיעו לשיאם בשנת 1391, בפרעות קנ"א.²²
במהלך המאה ה-15 הורע מצבם המדיני והמשפטי של יהודי ספרד הנוצרית,²³ והסתיים בגירוש יהודי ספרד ופורטוגל בעשור האחרון של המאה ה- 15. מבחינתה של יהדות ספרד, ועם ישראל בכלל, "הגירוש הוא סוף תקופה בתולדות העם היהודי".²⁴

העשרה - קישורים

מאמר של יונה עמנואל על גזירות תתנ"ו: עדויות מן הפרעות, פיוטים שנתחברו בעקבות הפרעות, השלכות רוחניות של גזירות תתנ"ו ועוד – באתר דעת

קציעה אביאלי-טביביאן – על מסעי הצלב וכיבוש ירושלים מידי המוסלמים- באתר מט"ח

מאמר של הרב אביגדור אונא על מנהגי אשכנז בשמחה ובאבל, בחג ובמועד, בבית ובבית הכנסת – באתר דעת

אתר של מרכז מורשת יהדות בבל

הגאונים בבבל – תפקידיהם, ישיבותיהם, ירחי כלה, חשיבותם לדורות, ויחסיהם עם ראשי הגולה. המאמר מייחס גם קטע קצר על הגאונים בארץ ישראל – באתר האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)