לשון נקייה
תופעה שראשיתה בלשון המקרא: צורת ביטוי הנמנעת מניסוחים בוטים וממירה אותם בביטויים מעודנים, כדי להימנע מניבול פה. דוגמאות ללשון נקייה נמצאות גם בעברית בת זמננו.
"לשון נקייה" היא לשון יפה, הנמנעת משימוש בניסוחים בוטים ובמילים גסות וממירה אותם בביטויים מעודנים ומקובלים. הצירוף הוא מלשון חז"ל ובא להדגיש את ההקפדה על צורת התבטאות נאותה: "לעולם יספר אדם בלשון נקייה."
בכך הולכים חז"ל בעקבות המקרא, המציג דוגמאות ללשון נקייה באמצעים שונים, כגון – שימוש בשלילת החיוב (במקום שימוש במושג השלילי). כמו שנאמר בפתיחת התורה, בסיפור המבול: "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא" – במקום להשתמש במושג השלילי "טמאה".1 ואף בלשון ימינו יש המעדנים את לשונם באופן דומה ואומרים: "לא ממש יפה" – במקום: מכוער; "לא הכי חכם" – במקום: טיפש; "לא קל" או "לא פשוט" במקום: קשה, ואפילו קשה מאוד.
דוגמה אחרת ללשון נקייה: שימוש במושג הפוך (לשון סגי-נהור): בסיפור על איוב אומרת לו אשתו: "בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת" – והמילה "בָּרֵךְ" נזכרת כאן כתחליף למילה "קַלֵל" מתוך כבוד לאלוהים. גם בהערות של בעלי המסורה (קרי וכתיב) יש דוגמאות ללשון נקייה: הכתיב "חרי יונים" נקרא (קרי) דב יונים (מלכים ב ו 25), ופירושו: צואת יונים, והקרי הוא במקרה זה לשון נקייה.2 הצירוף "סגי נהור" בלשון חז"ל הוא דוגמה לשימוש בלשון נקייה: "סגי נהור" – פירושו בארמית: רב האור, וזוהי לשון נקייה לעיוור, שעולמו שרוי בחשיכה. הצירוף עצמו הפך להגדרה לכל ביטוי או מילה, שהאומר אותה מתכוון למשמעותה ההפוכה. לדוגמה: "הוא עני מרוד בלשון סגי נהור…"
מלשון חז"ל הגיעו גם לעברית של ימינו דוגמאות ללשון נקייה תוך שימוש בכינויים מרמזים, בלשון מעודנת, לדוגמה: הלך לעולמו, נפטר – במקום: מת; בית עלמין (=בית עולם), בית מועד לכל חי – במקום: בית קברות; "דבר אחר" – במקום: חזיר.
ובספרו מורה הנבוכים מסביר רמב"ם את המקור לאיסור ניבול פה בתפיסה היהודית, כי "הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם… להבדילו בה משאר בעלי החיים". והעברית נקראת לשון הקודש מכיוון שלא היו בה שמות לענייני מין ומשגל, "אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות", וכאשר יש צורך להזכירם – "יעשה כן בכינויים ממילות אחרות".3