מארק שאגאל

מבוא

מארק שאגאל (1887 – 1985) היה צייר ואמן רב תחומי, "הגדול, המקורי ובעל החזון הפיוטי והאנושי" בחלוצי הציור המודרני "ואחד מגדולי האמנות בכל הזמנים."¹ שאגאל נחשב לאמן היהודי המפורסם ביותר ונמנה עם הבולטים בציירי המאה ה-20.
הוא פעל בהשפעת זרמים חדשים באמנות המודרנית, אך פיתח סגנון ייחודי – דמיוני ופיוטי, הבולט בצבעוניות עזה ובסמלים יהודיים. יצירותיו רוויות באווירה פנטסטית, "המערבת מציאות, חלומות וזיכרונות".²
נושאים מרכזיים בציוריו הם זיכרונות ילדותו מן העיירה, האהבה, הקרקס, התנ"ך ותיאורי צליבות.³ שאגאל היה לא רק צייר, אלא אמן פלסטי שעסק בקרמיקה ובפיסול, בוויטראז'ים ובציורי תקרה, בתלבושות ובתפאורות לתאטרון.
הוא זכה בפרסים רבים ובהכרה עולמית, ויצירותיו מוצגות במוזיאונים החשובים ביותר,⁴ במוסדות ציבור, דת ותרבות ברחבי העולם – וגם בישראל: בבניין הכנסת (טרקלין שאגאל) ובבית הכנסת של בית החולים הדסה בירושלים. מארק שאגאל נפטר בגיל 98 בצרפת, ונקבר בבית הקברות בכפר מגוריו.⁵

תולדות חייו

מארק שאגאל נולד בשם משה סגל בשנת תרנ"ז – 1887 בעיירה ויטבסק שברוסיה למשפחה חסידית ענייה, והיה הבכור בתשעת ילדי המשפחה. בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי, ולאחר
מכן למד בגימנסיה רוסית,⁶ והחל לצייר וגם ללמוד ציור בבית ספר פרטי שהקים הצייר יהודה פן.⁷
בגיל 20 עבר לסנט פרטבורג, שם למד כשלוש שנים וצייר את אחת מיצירותיו החשובות – "האדם המת" (תרע"ח – 1908), שהציגה את דמות הכנר על הגג. שם גם הכיר את אשתו לעתיד, בלה רוזנפלד, אף היא ילידת ויטבסק. בשנת 1910 עבר ללמוד בפריז, שהייתה מרכז האמנות באותם ימים, ובה נחשף לאמנות המודרנית והושפע ממנה.⁸
הנושאים שאותם תיאר בציוריו בתקופה זו התבססו בעיקר על זיכרונותיו מעיירת הולדתו ברוסיה, והם ספוגים אווירה דמיונית ששילבה מציאות, חלומות וזיכרונות. בגיל 27 הציג שאגאל תערוכת יחיד בברלין, ולאחר מכן חזר לכמה שנים לעיירת הולדתו ויטבסק. בשנים אלו "התגבשה יצירתו היהודית" שבאה לידי ביטוי בציורים כגון: יום חג (סוכות), היהודי באדום, שער בית הקברות היהודי.⁹
נישואיו לבלה רוזנפלד והולדת בתם אידה הולידו יצירות המבטאות את האהבה – בין איש לאישה ובין הורה לילדו. בשנת 1917, לאחר המהפכה הבולשביקית, התמנה לקומיסר האמנות בעירו, וייסד בה מוזיאון ובית ספר לאמנות. אחר כך, בעקבות מאבקים אמנותיים, עזב שאגאל את העיירה ועבר עם משפחתו למוסקבה, שם עסק בעיצוב תפאורות ותלבושות לתיאטרון היהודי.
עד מהרה נואש שאגאל מן האפשרות ליצור אמנות ברוסיה הסובייטית ועבר לברלין (תרפ"ב – 1922), שם יצר את הסדרה "חיי" – סדרת תחריטים שבה הנציח את עיירת הולדתו.¹⁰ שנה לאחר מכן הגיע לפריז ושהה בה עד לכיבוש צרפת בידי הנאצים. הוא אייר ספרים בתחריטיו והחל בסדרת איורים לתנ"ך, וכהכנה למשימה זו ביקר בשנת תרצ"א – 1931 בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים.
עליית היטלר לשלטון הגבירה את חרדתו לגורל היהודים ועתידם, והוא נתן לה ביטוי ביצירותיו, כגון – "צליבה לבנה" (1938). בעקבות הכיבוש הנאצי ברח שאגאל מצרפת וחי כמה שנים בארצות הברית. עם שובו לצרפת (1947) חזר לעסוק בסיפורי התנ"ך וצייר תמונות שמן גדולות ובהן "דויד המלך", "מעבר ים סוף" "בריאת האדם" ועוד.
בתקופה זו הרחיב שאגאל את תחומי יצירתו ועסק בקרמיקה ובפיסול וגם ביצירות גדולות-ממדים: ציורי תקרה וקיר בבנייני האופרה בפריז ובניו-יורק; ויטראז'ים (חלונות צבעוניים) למבני ציבור ודת, ובהם בית הכנסת של בית החולים הדסה בירושלים; פסיפסים ושטיחי קיר (גוֹבְּלֶנִים) – למשכן הכנסת בירושלים.
מארק שאגאל זכה לפרסים רבים על יצירותיו ועוד בחייו נהנה מהכרה בינלאומית באמנותו: בשנת תשכ"ז – 1967 הציג מוזיאון הלובר בפריז תערוכה של יצירותיו המקראיות – "המסר התנכ"י" – והוא גם זכה לעיטור החשוב ביותר בצרפת – אות לגיון הכבוד (תשנ"ז – 1977). שאגאל שמר על קשר עם מדינת ישראל, ביקר בה כמה פעמים¹¹ ותרם לה מיצירותיו.
בישראל הוצגו שתי תערוכות מקיפות לזכרו: במוזיאון תל אביב, במלאת 100 שנה להולדתו (תשמ"ז – 1987), ותערוכה במוזיאון ישראל בירושלים, "שאגאל בישראל" (תשס"ג – 2003).
עד גיל 95 הוסיף לעבוד וליצור והאמין כי "ביום שאפסיק לעבוד – אמות."¹² מארק שאגאל נפטר בגיל 98 (תשמ"ו – 1985) בביתו שבצרפת, 41 שנה לאחר פטירת אשתו הראשונה, בלה. הוא השאיר אחריו אלמנה – ולנטינה ברודסקי, ושני ילדים – הבת אידה והבן דויד.¹³

יצירתו של שאגאל

מארק שאגאל היה בראש ובראשונה צייר, אך יצירתו השופעת, שהתפרסה על פני עשרות שנים, הקיפה את מרבית תחומי האמנות החזותית: ציורים, תחריטים והדפסים, תלבושות ותפאורות לתיאטרון, פיסול וקרמיקה, ויטראז'ים, פסיפסים ושטיחי קיר.
הנושאים המרכזיים ביצירתו של שאגאל הם זיכרונות ילדותו ויהודי העיירה, האהבה, חיי הקרקס, סיפורי התנ"ך ותיאורי צליבות.¹⁴ שאגאל קיבל את השראתו הראשונית מעיירת הולדתו, ויטבסק, ומחיי היהודים בה, וספג השפעות מן האמנות המודרנית – בעיקר משני הזרמים הצרפתיים: הפוביזם, שבהשראתו אימץ את השימוש בצבעים עזים – והקוביזם, שהשפיע על סגנונו הצורני.
כל מקורות ההשפעה האלה התמזגו לשפה ייחודית, אישית ופיוטית, ששילבה מציאות ופנטסיה, חלומות וזיכרונות, ללא הפרדה בין הפיזי לרוחני: שעון, פרה או תרנגול היו כלי ביטוי לדמיונו היוצר של שאגאל, ויחד עם הדמויות ההפוכות או המרחפות יצרו מציאות של פנטזיה הומוריסטית ופיוטית. לעתים תירגם שאגאל ביטויים לשוניים לדימויים חזותיים – לדוגמה: הדמויות המרחפות באוויר היו המחשה למטבעות לשון – כגון: להיות בעננים או לרחף. ודמותו של הכנר על הגג – דימוי רווח ביצירותיו – מבוסס על תיאור של ביטוי עממי ביידיש .¹⁵
ביצירותיו מנציח שאגאל את חוויות ילדותו בעיירה ובבית הוריו, ומציג עולם פנטסטי, אפוף מיסתורין, שאינו מתחשב בחוקי היקום או בכללי ההיגיון ומייצג מציאות אחרת, שהיא בעיניו ממשית לא פחות מן המציאות הנגלית לעין. הצורות הבלתי צפויות שבציוריו, הסגנון הנאיבי-ילדותי, הבהירות והצבעוניות העזה העניקו ליצירותיו אווירה של חלום.
שאגאל יצר גם תחריטים ואיורים לספרים. שאגאל הרבה לצייר את סיפורי התנ"ך ודמויותיו, וציורים אלו כונסו במוזיאון מיוחד שהוקם בעיר ניס בצרפת – המציג את מכלול יצירתו התנ"כית של האמן. שאגאל עיצב תפאורה ותלבושות לתיאטרון היהודי היידי הממלכתי ברוסיה, ולאחר מכן – גם לבלט ולאופרה.
יצירותיו הגדולות מעטרות בנייני ציבור ודת ברחבי העולם: התקרה בבית האופרה בפריז ובבית האופרה (מטרופוליטן) של ניו-יורק; חלונות ויטראז' בכניסה לבנין האו"ם בניו יורק, באולם הכניסה לוותיקן ברומא, בקתדרלה של מץ בצרפת – ובבית הכנסת של בית החולים הדסה בירושלים: שאגאל עיצב 12 חלונות צבעוניים כמספר שבטי ישראל, וכל חלון מתאר את אחד השבטים ואת סמליו.
טרקלין שאגאל במשכן הכנסת כולל שטיחי קיר גדולים, פסיפסי רצפה ופסיפסי קיר. השטיחים מתארים אירועים ודמויות מן התנ"ך וההיסטוריה היהודית וממחישים את הקשר בין עם ישראל לאלוהיו ולארץ ישראל ואת מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית. הפסיפסים מציגים סמלים יהודיים מסורתיים ובהם פמוטים ומגן דויד, ציפורים ויונים, שופר ודגים.

העיירה ביצירתו של שאגאל

יותר מכל אמן יהודי אחר הנציח שאגאל בתמונותיו את ההווי היהודי של העיירה בתחום המושב שברוסיה. כמחצית מתושביה של ויטבסק, עיירת הולדתו, היו יהודים, ומכאן מאפייניה כעיירה יהודית טיפוסית (שטעטל) במזרח אירופה: סביבה כפרית שבה גרו יהודים עניים בבתי עץ קטנים ודלים, גידלו בעלי חיים ביתיים והתפרנסו ממלאכות פשוטות – סנדלרים, קצבים, אופים, רוכלים וסוחרים זעירים.
אביו של שאגאל היה מוכר דגים מלוחים, שהתקשה לפרנס את משפחתו הגדולה – אישה ותשעה ילדים – אך הדגים, רֵיחָם וּמַרְאָם המשיכו ללוות את האמן, כמו שאר זיכרונותיו מן העיירה: הבתים הקטנים עם גדרות העץ הנמוכות, בית הכנסת והכנסייה, יהודי העיירה – נשים, גברים וילדים, חפצי בית ובעלי החיים בחצר ובבית – התרנגול, העז והפרה, הסוס והדגים. בזיכרונות ילדותו מופיעים אביו המשכים לתפילת הבוקר, בני משפחה המורחבת והגדולה בטקסי חיים ובחגים,¹⁶ דודו נח, הכלייזמר שניגן בכינור המתייפח ועוד.
וכל אלה הונצחו על ידי שאגאל, האמן הפריזאי, בהומור ובחיבה, תוך שילוב של זיכרון ודמיון, מציאות וחלום. יש המסבירים את נטייתו לפנטסטי במציאות החיים של יהודי רוסיה באותה עת: חיים של השפלה ופחד בצל פרעות ותחושת מחנק אישית, שמהם ביקש להימלט באמצעות הגבהת דמויותיו מן הקרקע והצבתן על הגג או תיאורן כמרחפות בחופשיות באוויר.
ויש הרואים ביצירתו של שאגאל עדות להשפעת הקבלה ולחיפוש אחר "ניצוצות של קדושה" בטבע וביקום; ואת השילוב של שמחה ועצב ביצירותיו יש המייחסים להשפעת החסידות.
שאגאל צמח בתרבות יידיש, שיצרה דפוסים של "מבע יהודי" – ביטוי יהודי ייחודי שכלל תכונות אופייניות: דברנות, וַכְּחָנוּת, אסוציאטיביות, קפיצה ממילה או פרט מסוים להכללות מופשטות, "חיטוט" במשמעותם של פרטים קטנים והצגתם כסמלים לבעיה אוניברסאלית. וכל אלה קיבלו את ביטוים בשפתו החזותית של שאגאל, שהפך את עיירת הולדתו, ויטבסק, לסימן ההיכר של יצירתו: מחוז געגועים שאבד לנצח, ואשר מעליו מרחף היהודי הנצחי, הנודד והתלוש, ללא קרקע בטוחה מתחת לרגליו.¹⁷