מגדל בבל

מגדל "וראשו בשמים" היה חלק מתוכנית בנייה יומרנית של האנושות הקדומה, האחידה והמתמרדת, כמסופר בספר בראשית. האֵל סיכל את התוכנית, הפיץ את האנושות ופילג את שפתה לשפות רבות.

< 1 דקות

בניית מגדל בבל, חיתוך עץ, בתוך: צאנה וראנה, תפ"ו – 1726.
© בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים. באדיבות בית התפוצות, ארכיון התצלומים אביב. www.bh.org.il

סיפור מגדל בבל (בראשית יא 1 – 9) חותם את חלקו הראשון של ספר בראשית, העוסק בתיאור ראשיתה של האנושות.1 הסיפור פותח בתיאור האחדות האנושות, שבאה לידי ביטוי בהחלטה להתיישב במקום אחד – בקעה בארץ שנער, ובשפה אחת משותפת לכולם – "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".2 אחדותם שימשה מנוף למפעל בנייה אדיר, שכלל הכנת חומרי בנייה – לבנים שרופות – ותכנית בנייה שאפתנית: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" כביטוי לגאוותם וליהירותם – "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" – אך גם מחשש שמא יתפזרו ויפוצו "על פני כל הארץ".3 תגובת ה' לא איחרה לבוא: ה' ירד לראות "אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" ועמד על הסכנה ביוזמה האנושית השלילית והמורדת: "וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". לפיכך החליט ה' לסכל את מעשיהם, וכנגד השפה האחת והיוזמה המאוחדת של בני האדם "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל" – החליט ה': "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה (=נבלבל) שָׁם שְׂפָתָם". ה' סיכל את תכניותיה של האנושות המלוכדת והמתמרדת: הוא בלבל ופילג את השפה האחת לשפות רבות –"עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ", והפיץ את האנושות "עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ".4 מעשי ה' נתנו לעיר בבל את שמה וגם הביאו לעצירת בנייתה.

בספרות חז"ל נקראים אנשי מגדל בבל "דור הַפְּלָגָה" – דור של חטא ומרי נגד ה', שבראשו עמד נמרוד.5 חז"ל עמדו על העמימות בתיאור החטא בפסוקים – בהשוואה לפירוט חטאיו של דור המבול: "מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש."6 ועם זאת פירשו חז"ל את חטאם של דור הפלגה כחטא של עבודת אלילים, ולפיכך קבעו כי "אין להם חלק בעולם הבא."8 אחד ממדרשי האגדה בנושא מדגיש את ההתדרדרות המוסרית של בני האדם, שמבחינתם הייתה בניית המגדל מטרה שקידשה את כל האמצעים, ובכלל זה חיי אדם: "אם נפל אדם ומת – לא היו שמים את לבם אליו" שכן הבנייה הייתה העיקר, וחיי אדם היו טפלים לה. ואולם, אם נפלה לבֵנה אחת – "היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה".9

חז"ל עמדו על ההקבלה בין החטא לעונש בסיפור מגדל בבל, ודרשו הקבלה זו כביטוי לעיקרון של מידה כנגד מידה: אנשי מגדל בבל חטאו בהתרברבות ביכולתם הבלתי מוגבלת, באחדותם ובלכידותם – וסופם שהאל הראה להם את כוחו ואת קוצר יכולתם, והפיץ אותם על פני כל הארץ.