מכירת חמץ

מצוות ביעור חמץ נועדה להבטיח שלא יימצא חמץ בחג הפסח בבית, בחנויות ובמחסנים למיניהם. חובה זו הייתה עלולה לגרום לנזק כלכלי ולהפסד כספי, ונדונה כבר במשנה במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. ההלכה נקבעה לפי שיטת בית הלל, המתירה למכור את החמץ לנוכרי לפני החג, גם אם אין מבערים בכך את החמץ כליל מן העולם.

מן הדיון במשנה עולה כי מדובר במכירה של ממש,¹ אך כבר בתוספתא נזכרת האפשרות, שהיהודי יקנה את החמץ בחזרה מן הנוכרי אחרי חג הפסח.² הלכה זו שימשה בסיס להיתר מכירת חמץ בימינו, שנעשית עד צוהרי ערב חג הפסח (י"ד בניסן).

את החמץ של משפחות ואנשים פרטיים נוהגים למכור לנוכרי באמצעות רב הקהילה, ובימינו – גם באמצעות אתר באינטרנט. ובעניין זה של מכירת חמץ יש כמובן הבדל בין אנשים פרטיים ומשפחות – ובין יצרנים, סוחרים ובעלי חנויות. לאנשים פרטיים יש אפשרות לתכנן את משק הבית והקניות כך, שביעור החמץ לא יהיה כרוך בהפסד כספי או שההפסד יהיה מזערי בלבד. לא כך הדבר לגבי יצרנים וסוחרים ובעלי חנויות.

לפיכך נוהגים בימינו למכור את החמץ של המדינה לתושב ישראל שאינו יהודי. המכירה נעשית על ידי הרבנים הראשיים ובאמצעות שטר מכר מיוחד, המעביר את כל החמץ של המדינה לידי הנוכרי למשך ימי חג הפסח. מכירת חמץ היא פעולה קניינית לכל דבר, המפקיעה את הבעלות על החמץ בימי הפסח. כדי להדגיש את אופייה המשפטי והמחייב יש פוסקים בני ימינו הדורשים את מעורבותו של עורך דין בתהליך מכירת החמץ.