מניין

המונח "מניין" מתייחס למספר המינימלי הנדרש לקיום של מספר מצוות ציבוריות ובראשן תפילת ציבור וקריאת התורה בבית הכנסת. לרוב, מתייחס המונח לעשרה גברים בני שלוש עשרה ומעלה (בני מצווה).¹ המניין נקרא גם עֵדָה או ציבור.
המשנה מפרטת את הטקסים, הברכות והתפילות המחייבים מניין, ובהם: תפילת עמידה, ברכת כוהנים, קריאת התורה, הפטרה, ושבע ברכות הנישואין.² לפי ההלכה, גם אמירת הקדיש לסוגיו, ובכלל זה קדיש יתום, מחייבת נוכחות של מניין אנשים. חז"ל עמדו על החשיבות של תפילה במניין וקבעו כי עשרה המתפללים יחד "שכינה עמהם".³ ועוד אמרו: "לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה ויימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו – קיבל עליו שכר כולם."⁴ מכאן הצירוף הלשוני "עשירי למניין" – מי שמשלים את המניין לתפילה בציבור, בבית הכנסת. ומכאן הביטויים "מן המניין" – שנכלל בחשבון הכללי⁵ וכן "שלא מן המניין" – מי שאינו נחשב בחשבון הכללי.
בימינו יש נערות ונשים אורתודוקסיות מגיל שתים עשרה (בנות מצווה) המתכנסות בתפילות נשים ציבוריות במגמה להשתתף בחיי בית הכנסת ובטקסי התפילה והברכות – כגון: ברכת המזון;⁶ בקריאת המגילה בפורים;⁷ בקריאת התורה, בעיקר בשמחת תורה, בהתבסס על המנהג מתקופת המשנה⁸ ועוד. יש הרואים בקבוצות תפילה אלה "מניין" ויש שאינם רואים בפורום זה "מניין" הלכתי. בקהילות לא אורתודוקסיות המניין לרוב שוויוני ומעורב, וכולל נערות ונערים, נשים וגברים – בנות מצווה ובני מצווה – שמספרם הכולל עשרה. כיום ישנן קהילות המגדירות עצמן אורתודוקסיות שבהן נשמרת הפרדה בישיבה בין הגברים ובין הנשים, אך נשים נוטלות בהן חלק פעיל בהובלת חלקים מן התפילה ובקריאת התורה.
המונח "מניין" משמש בהשאלה גם כשם לתפילה בציבור עצמה או לקהילת מתפללים המתכנסת לתפילות בזמנים מוגדרים.