מסורבות גט ועגונות

מסורבות גט

מסורבות גט (מעוכבות גט) הן כל אותן נשים שתבעו גירושין, אך בעליהן מסרבים לתת להן גט או מעכבים את מתן הגט. עד לימי הביניים הייתה עיקר דאגתם של חכמי ישראל להגן על האישה מפני גירושין פזיזים שנכפו על האישה, מבלי לשאול לרצונה. אך תקנות חרם דרבנו גרשום קבעו¹ שכל גט מחייב את הסכמתה של האישה, וכך נפתרה הבעיה של כפיית גט על אישה – ונוצרה בעיה הפוכה: נשים שתבעו גירושין מבעליהן אך לא קיבלו גט בשל סירובו של הבעל.
בעקבות תקנות אלו, הדורשות את הסכמת האישה לגט, גם הבעל יכול להיות מסורב או מעוכב גט, ואמנם יש בימינו לא רק נשים אלא גם גברים הסובלים מסרבנות גט. אך מבחינה הלכתית אין שוויון במעמדם, ומצבה של מסורבת גט קשה מזה של מסורב גט: לפי החוק הדתי, ילדיה של אישה מסורבת גט, שנולדו לה מקיום יחסי אישות עם גבר אחר, ייחשבו לממזרים, בעוד שילדיו של גבר מסורב גט מאישה אחרת יהיו כשרים וחוקיים.

זאת ועוד: למסורב גט יש פתרון באמצעות היתר מיוחד – "היתר מאה רבנים": היתר זה מאפשר לבעל להתחתן כדת וכדין עם אישה אחרת, לאחר שהפקיד בבית הדין גט (יחד עם ערבויות כספיות לתשלומים המגיעים) לאשתו הראשונה (המסרבת להתגרש).² זהו פתרון שמקורו בתקנות חרם דרבנו גרשום, שנועד לאותם מקרים נדירים שבהם אי אפשר לקבל את הסכמת האישה (כגון – אישה שאינה שפויה בדעתה). פתרונות אחרים כנגד סרבנות גט מתבססים על סנקציות שמעמידה המדינה לרשות בתי הדין הרבניים, כגון: עיכוב יציאה מן הארץ, מניעת רישיון נהיגה ואף עונש מאסר.
ארגונים דתיים, ובהם ארגוני נשים דתיות, מנסים לקדם פתרונות מודרניים ושוויוניים במסגרת ההלכה. אחד מהם הוא הסכם קדם נישואין, שנועד להקדים תרופה למכה ולמנוע את האפשרות של סרבנות גט מצד שני בני הזוג כאחד. מספרן של מסורבות הגט במדינת ישראל כיום שנוי במחלוקת: ארגוני הנשים מעריכים כי יש כיום כמה אלפי נשים מסורבות או מעוכבות גט, ובהן כל אותן נשים הנמצאות בהליכים משפטיים נגד בעליהן במשך שנה או יותר.³

עגונות

עגונה היא אישה נשואה, שבעלה עזב אותה או אינו חי אתה – והיא אינה יכולה לקבל ממנו גט כי מקום הימצאו לא ידוע (במקרה של אסון) או כי איננו כשיר לתת לה גט (כגון: אי שפיות). במהלך ההיסטוריה היהודית, ובעיקר בתקופות של מלחמות, רדיפות ושבי, היו מקרים רבים של נשים עגונות. עד לעת החדשה היו ערוצי התקשורת מוגבלים ומועטים, ובעלים נעלמו לתקופות ארוכות במהלך שבי, מלחמה או מסע – בלי להשאיר עקבות, ולא היה אפשר לקבוע אם הם חיים או מתים. במצבים מסוג זה, ובהעדר אפשרות לקבל גט גירושין מן הבעל הנעדר, לא יכלה האישה להינשא מחדש ונותרה בעֲגִינוּתָה. כדי להתיר את האישה מעֲגִינוּתָה צריך היה להוכיח בסבירות גבוהה שהבעל הנעדר אכן מת. אפשרות אחרת שקיימת בהלכה במקרים מסוג זה: למצוא פגם בתהליך הנישואין, שיאפשר לבטל אותם בדיעבד, ובכך לשחרר את האישה מעגינותה.

בעיית העגונות הטרידה את פוסקי ההלכה, והם חיפשו דרכים להתמודד עם הבעיה גם בדיעבד – לאחר שנוצרה, וגם מראש – בניסיון למנוע מצבים של עֲגִינוּת. לשם כך אף נקבע בתקופת התלמוד "גט על תנאי": גט שכותב הבעל לפני צאתו למלחמה ומפקיד בידי אשתו למקרה שלא יחזור עד תאריך מסוים, ואז ייכנס הגט לתוקפו. ובעתות מלחמה קבעו חז"ל, שכל היוצא למלחמה "כותב גט כְּרִיתוּת לאשתו" (תלמוד בבלי, מסכת  שבת, דף נו עמ' א; מסכת כתובות, דף ט עמ' ב). גם בראשית ימי המדינה, על רקע המלחמות התכופות הועלו הצעות להנהיג גט על תנאי לנשות הלוחמים, אך ההצעות נדחו מחשש לפגיעה במורל החיילים.

במשך כל הדורות פעלו חכמי ישראל להתרת עגונות מעֲגִינוּתָן ונקטו בפעולות רבות, ובהן: הקלה בדיני ראיות ובעדויות לגבי גורלו של הבעל הנעדר, לדוגמה: הסתפקו בעדותו של עד אחד – ולא בעדות של שניים או שלושה, כמקובל בדיני נפשות (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צג עמ' ב). כמו כן נהגו לשלוח שליחים במטרה להתחקות על עקבותיו של הבעל הנעלם ולהביא עדויות על גורלו. ההקלות הסתמכו גם על ההנחה שהאישה עצמה תנסה לברר מה עלה בגורל בעלה הנעדר לפני שתחליט להינשא שוב, שהרי אם הבעל הנעדר יחזור לאחר שהאישה תינשא לאחר – נישואיה השניים יהיו מבוטלים, ונוסף על כך לא תוכל לחזור לבעלה הראשון. זאת ועוד: אם ילדה האישה לבעלה השני – ילדיהם ייחשבו לממזרים.

אחד הפוסקים בני ימינו, שעסק רבות בנושא העגונות, היה הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי הראשון, שפעילותו להתרת עגונות החלה בהתרת עגונות של חללי מלחמת העצמאות שלא נמצאו או שלא זוהו. 20 שנה לאחר מכן התיר הרב גורן גם את עֲגִינוּתָן של נשות חללי צוות הצוללת דקר. לפי נתוני סקר שערכה הנהלת בתי הדין הרבניים בשנים תשס"ה – תשס"ו (2005 – 2006), יש בארץ עשרות רבות של נשים עגונות שבעליהן ברחו לחו"ל או נעלמו בארץ. ויש מקרים שבהם אחד מבני הזוג נמצא בתרדמת ממושכת בעקבות תאונה או מחלה.

בעיית העגונות גררה לא אחת טרגדיות אישיות סבוכות, שמצאו את ביטוין בספרות העברית החדשה, ביצירות של סופרים בארץ ובתפוצות. אחת היצירות הידועות היא הסיפור "עגונות" שכתב הסופר ש"י עגנון, ובעקבותיו אימץ את השם עגנון כשם משפחתו, וכן הנובלה שפירסם ארבע שנים לאחר מכן – "והיה העקוב למישור". בנושא הכאוב של עגונות בישראל בימינו עוסקת גם סדרת הטלוויזיה – "מתיר עגונות".