מקווה

המושג מקווה מתכוון למקווה מים – מי מעיין או נהר פתוחים וכן מים שמקורם בנביעה טבעית ונוקזו לבור או לבריכה בנויה. המקווה משמש לטבילה שנועדה לטהר אדם או כלי מן הטומאה. מקווה מים ומי מעיין נזכרים כבר בתורה כאמצעי טהרה: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא יא 36). וחז"ל נתנו משמעות רוחנית לפעולת ההיטהרות במקווה: "מה מקווה מטהר את הטמאים – אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל."¹

לפי ההלכה, מקווה כשר חייב להכיל לפחות 40 סאה – שהם בערך 48 ליטרים – של מי גשמים או מים שמקורם בנביעה טבעית. במשנה וכן בתוספתא יש מסכת מיוחדת המוקדשת לנושא – מסכת מקוואות.² וגם רמב"ם בספרו משנה תורה מקדיש קובץ פרקים להלכות מקוואות, הפותח בקביעת ההלכה: "כל הטמאין, בין אדם בין כלים… אין להן טהרה אלא בטבילה במים הנקווין בקרקע."³

מן המקורות עולה כי בימי הבית השני היו בירושלים מקוואות רבים; ואמנם יותר מ- 150 מקוואות טהרה נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העיר. מקוואות טהרה נתגלו גם במצדה ובקומראן שבמדבר יהודה.

בימינו נבנים מקוואות – לנשים, לגברים ולכלים – בכל יישוב כמעט, בדרך כלל בקרבת בית הכנסת. ויש חנויות כלים שבעליהן מקפידים בשמירת מצוות ומציעים ללקוחותיהם מקווה כלים בתוך החנות.