מתן שם לבן ולבת

"לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ," כך כתבה המשוררת זלדה, לפי המסורת היהודית הגורסת כי שלושה שותפים ביצירת האדם – אלוהים, אביו ואמו.¹ את השם מעניקים ההורים לבן או לבת לאחר הלידה: לבן – בטקס ברית המילה, ולבת – בשבת לאחר הלידה או בטקס זבד הבת.
מתן שם בקהילות ישראל ובתרבות הכללית היה ביטוי להמשכיות הדורות, ומכאן המנהג להנציח את האבות והאימהות במשפחה. לצד דמויות מן המקרא – וגם ממקורות בתר מקראיים (כגון: הלל, שמעיה),² נהגו
לתת לילדים גם שמות של בעלי חיים – כגון: אריה, צבי, זאב (לבנים),³ צביה, אילה (לבנות), יונה (לבן ולבת כאחד). האשכנזים נוהגים להנציח שמות נפטרים בלבד, ואילו הספרדים ויהודי המזרח נוהגים לקרוא לתינוק בשמות הסבים שלו בעודם בחיים, כאות כבוד והוקרה.
בימינו חלו שינויים בבחירת השם בהשפעת אירועים לאומיים, ובהם תחיית הלשון העברית והשיבה לארץ ישראל, וגם בהשפעת העדפות אישיות ומגמות חדשות. וכך זכו ילדי הארץ בשמות חקלאיים הקשורים לצומח בארץ ישראל, כגון – אלון, הדס, תמר, תומר – או בשמות נחלים או מקומות, ובהם: ארנון, שילה, ירדן, אפרת. עונת השנה או תאריך מיוחד בלוח העברי הסמוך ללידת הבן או הבת גם הם מקור לשמות עבריים חדשים: ליאור, אור (לבן או בת שנולדו בחנוכה), אביב, עומר (לבן שנולד בפסח ובספירת העומר), וכן סיוון, אסיף, ובמשפחות מסורתיות – מנחם או נחמה (לנולדים בחודש אב).
גם בימינו נוהגים לתת שמות מקראיים מסורתיים של דמויות מופת – ובהם האבות והאימהות, המלכים הגדולים והנביאים – לצד שמות חדשים ונועזים של דמויות מקראיות שוליות (הגר, נמרוד) או שליליות (עמרי, אסא).
יש הורים המעדיפים שמות בעלי משמעות בלועזית (בעיקר אנגלית), כגון: תום, מאי, שירלי. בעבר היו שמות נפרדים ומובחנים לבנים ולבנות: דניאל – ודניאלה, יוסף – יוספה, הרצל – הרצליה. אך בימינו, בעקבות המגמה השוויונית, רווחים בחברה הישראלית, ובכלל זה בחברה הדתית, שמות זהים לבנים ולבנות כגון: ליאור, דניאל, טל, שרון, יובל ורותם.