סעודת יום העצמאות
בעקבות חוק יום העצמאות (תש"ט - 1949) נוספו לחג הממלכתי והלאומי מרכיבים מסורתיים: תפילת הודיה חגיגית ולאחריה – סעודת חג עם הדלקת נרות.
הסעודה היא אחד המרכיבים בשמחת השבת, החג והמועד, כפי שעוצבו ונקבעו במסורת חז"ל, במנהגים ובהלכה. אבל יום העצמאות הוא חג חדש, שרשויות המדינה קבעו אותו בחוק (ולא בידי חכמי הלכה), והתעורר הצורך לעצב את אופיו ואת מנהגיו גם בהיבט הממלכתי והלאומי וגם בהיבט הדתי. חוק יום העצמאות התקבל בכנסת בשנת תש"ט (1949), ובו נקבע כי התאריך ה' באייר "יוּחַג מדי שנה כחג המדינה" ויהיה יום שבתון במדינת ישראל כמו שאר חגי ישראל.
בעקבות החלטה זו קיבלו הרבנים הראשיים, הרב יצחק הלוי הרצוג והרב ח"י עוזיאל, שאלות ופניות על עיצוב צביונו הדתי של יום העצמאות. בתגובה פרסמו הרבנים הראשיים כרוז, ובו נאמר, בין השאר: "מרבים בסעודה בשילוב זמירות ושירי קודש של משוררים כריה"ל (=ר' יהודה הלוי), בין מנה למנה… לסעודות אלו יש דין של סעודת מצווה."1
זמן קצר לאחר מכן התפרסמו בעיתונות הוראות מפורטות למהלך התפילה וההודיה ביום העצמאות, ובהן נקבע כי לאחר התפילה החגיגית בבית הכנסת, תיערך "סעודת מצווה חגיגית עם הדלקת נרות, שירים ותשבחות." ואכן רבים נוהגים לערוך סעודת חג בליל יום העצמאות, לאחר התפילה, ולברכת המזון מקדימים את שירת "שיר המעלות" במנגינת ההמנון הלאומי – התקווה.
בעשורים האחרונים התפתחה סעודת חג עממית והמונית ביום העצמאות – הוא "יום המנגל" הלאומי של מדינת ישראל: פיקניק משפחתי או קהילתי הכולל בשר ("על האש"), לחם (בצורת פיתה), קטניות (חומוס וטחינה), ירקות (סלט ישראלי) ועוד – מעין גרסה חילונית ומודרנית לזבח הפסח המסורתי.