עליות למדינת ישראל

זכות העלייה לארץ של כל יהודי היא אחד מעקרונות היסוד של מגילת העצמאות. זכות זו הייתה ליעד לאומי מרכזי של מדינת ישראל ומימוש הרעיון הציוני: הקמת מקלט בטוח לעם היהודי בארץ ישראל וקיבוץ גלויות.

< 1 דקות

מבוא

במגילת העצמאות נקבע כי מדינת ישראל "תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", ומאז הייתה העלייה ליעד לאומי מרכזי, "העלילה הגדולה והחשובה ביותר של ימינו".1

ב-50 השנים הראשונות לקיומה קלטה המדינה שני גלים של עלייה המונית: בראשית ימי המדינה – ובשלהי המאה ה-20. בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה העלייה ההמונית ביטוי להכרה, שאין מקום אחר "לפליטים ולנרדפים היהודים" והדגישה את הצורך הדחוף של המדינה הצעירה ב"תוספת אוכלוסין גדולה", בעיקר על רקע מלחמת העצמאות.2

20 שנה לאחר מכן הביאה מלחמת ששת הימים להתעוררות ציונית ולעלייה, ובשלהי המאה ה-20 זכתה המדינה לגל נוסף של עלייה המונית, בעיקר ממדינות ברית המועצות (לשעבר) ומאתיופיה. במשך כל השנים לא פסקה עלייתם של יחידים ושל קבוצות מרחבי התפוצות, שמימשו בעלייתם את הרעיון המרכזי של הציונות: קיבוץ גלויות ויצירת מקלט בטוח לעם היהודי במדינת ישראל.

מעט יוצרים: ייחוד וייעוד

‏"…שיבת השבות היא העובדה והמשימה המרכזית של ימינו.‏
בלעדיה לא תיכון עצמאותנו, ומדינתנו לא תקום.‏
זכינו השנה למיליון הראשון בארצנו -‏
מבחינה ידועה זהו המאורע הגדול ביותר בתולדותינו מאז ניצחון המכבים.‏
אבל אין זו אלא התחלה…‏
אפשר לחלק תפוצות ישראל בימינו לשתיים:‏
תפוצה שאינה רואה עצמה בגלות ואינה עומדת לעלות לארץ,‏
ותפוצה שאינה יכולה ואינה רוצה להישאר באשר היא,‏
כי חייה מרודים ועלובים ובלתי בטוחים…‏
הקו המפריד בין שתי התפוצות אינו קבוע ועומד ללא שינויים.‏
תפוצה שרואה עצמה בתקופה מסוימת מובטחת, מרוצה ומעורה -‏
נהפך גורלה והיא מוצאת עצמה בגלות מרודה, כאשר קרה ליהדות גרמניה…‏
ביהדות אמריקה קבועה ההרגשה, שאין לה צורך בעלייה.‏
ברור הדבר, שגם מארצות כגון אלה תיתכן וישנה עלייה,‏
המוּנעת בכוח חלוצי וציוני, אבל זוהי עלייה אישית, עלייה של יחידים
אף על פי שגם מספר היחידים יכול להגיע למאות ולאלפים…"‏

 


דוד בן גוריון, נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 32 – 33.

העלייה ההמונית בראשית שנות המדינה

"פרק הזמן משנת 1948 עד שנת 1952 הוא ללא ספק מן החשובים ביותר בתולדות שיבת ציון המודרנית."3 מיד לאחר הכרזת המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות השקיעו מדינת ישראל והתנועה הציונית משאבים רבים לקליטת "עליות הצלה" של קהילות היהודים שהיו במצוקה, ובהן ניצולי שואה במחנות העקורים באירופה ויהודי ארצות האסלאם. לממדי העלייה בתחילת שנות המדינה לא היה תקדים בעולם כולו, באופן יחסי לגודל האוכלוסיה הקולטת: העולים שהגיעו במהלך השנתיים הראשונות של המדינה (מאי 1948 / תש"ח – יולי 1951/ תשי"א) הכפילו את מספר היהודים בארץ ל-1,322,000 נפש.4 אחרי עלייה המונית זו באו שלוש שנות שפל בעלייה, שבמהלכן פחת בהדרגה מספר העולים, וגם כאשר גבר קצב העלייה בתחילת תשנ"ה – 1955, לא הגיעה העלייה לממדיה בשלוש השנים הראשונות למדינה. מאפיין נוסף של העלייה ההמונית בראשית שנות המדינה היה "האופי הקוסמופוליטי" שלה וההרכב הדמוגרפי והחברתי של אוכלוסיות העולים: פליטי שואה ממחנות העקורים באירופה; גלויות שלמות (או כמעט שלמות) מארצות אסיה ואפריקה, ובהן יהודי תימן (מבצע מרבד הקסמים) ויהודי עיראק (מבצע עזרא ונחמיה); עולים מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, טוניס ואלג'יר, וכן עולים מתורכיה, איראן ומצרים ועולים ממזרח אירופה (פולין ורומניה). עלייה המונית זו נבעה מיחסם העוין של המשטרים ושל האוכלוסייה בארצות האסלאם כמו גם מהתגברות המודעות הציונית בקרב קהילות היהודים לאחר הקמת המדינה.5 כמו כן הגיעו לארץ באותן שנים יהודים מארצות הרווחה, שעלו ממניעים אידאולוגיים וציוניים.6
העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה מציינת נקודת מפנה בהתפתחות החברה הישראלית גם בשל ההיקף והקצב של העלייה וגם בשל הרבגוניות של אוכלוסיית העולים: "בפעם הראשונה מאז חודשו העליות לארץ במאה ה-19 הפכו ילידי אירופה למיעוט בקרב העולים."7 עלייה זו הצמיחה את השסע העדתי והמעמדי בישראל, והיו לה "השפעות מרחיקות לכת על המבנה החברתי, התרבותי והפוליטי של המדינה" במשך עשרות שנים.8

העלייה בעקבות מלחמת ששת הימים

המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ביקש להטמיע את היהודים באוכלוסייה הכללית, ולפיכך חסם בפניהם את דרכי היציאה ואת אפשרויות העלייה לארץ. "התעוררות ציונית גדולה" של יהודי ברית המועצות הייתה לראשונה לאחר מות סטאלין (תשי"ג – 1953), אך היא גברה לאחר מלחמת ששת הימים.9 יהודים ברחבי ברית המועצות, ובראשם יהודי גרוזיה (גיאורגיה), פתחו במאבק על זכותם לעלות לארץ: בקיץ תשכ"ז – 1967 שלחו 18 משפחות מגרוזיה עצומה לאו"ם ובה הביעו את חלטתם הנחרצת לעלות לארץ – ויהי מה: "ישראל או מוות". בלחץ דעת הקהל העולמית ומשיקולים מעשיים החליטו שלטונות ברית המועצות לאפשר יציאה הדרגתית ומוגבלת של יהודים.10 הניצחון במלחמת ששת הימים היה "גורם ממריץ" לעלייה, ובשנים 1968 – 1972 עלו ארצה כ-160,000 עולים, רובם מברית המועצות ומארצות הברית.11

העלייה בשלהי המאה ה-20

גלי העלייה הגדולים ביותר הגיעו למדינת ישראל בשלהי המאה ה-20 והביאו למדינת ישראל קרוב למיליון עולים, רובם ממדינות חבר העמים. התפרקותה של ברית המועצות פתחה את שערי המדינה הסובייטית להגירה, וכך הגיעו ארצה עולים מן הרפובליקות האירופיות, בעיקר מרוסיה ומאוקראינה, לצד עולים מן הרפובליקות האסיאתיות לשעבר, ובראשן אוזבקיסטן.12 לעלייה זו היו כמה מאפיינים ייחודיים, ובהם רמת ההשכלה הגבוהה והרכב המשפחות – משפחות קטנות מעוטות ילדים ומספר גדול יחסית של קשישים ושל משפחות חד הוריות. נוסף על גל העלייה ממדינות חבר העמים הגיעו גם עולים רבים מאתיופיה: במבצע החשאי הראשון – "מבצע משה" (1984 – 1985), הועלו לארץ כ-17,000 יהודים, אך פרסומו הביא להפסקתו. עם פרוץ מלחמת האזרחים באתיופיה החליטה ממשלת ישראל להציל את שארית קהילת "ביתא ישראל" ולהעלותה לארץ במבצע הצלה – "מבצע שלמה" (תשנ"א – 1991), שבסיומו הוטסו כל בני הקהילה לארץ ברכבת אווירית שנמשכה 36 שעות ברציפות. וכך בשנים 1980 – 1995 עלתה לארץ כל קהילת היהודים מאתיופיה, כ- 48,000 נפש.13 מאז "מבצע שלמה" ועד שנת תשס"ד – 1994 עלו ארצה גם כ-24,000 מבני הפלשמורה.14 בפרספקטיבה היסטורית וציונית, העליות למדינת ישראל היו "יציאת מצרים החדשה", שקיבצה יהודים מארבע כנפות תבל למדינת ישראל והביאה לחיסולן של גלויות שבהן חיו יהודים בתנאים של רדיפות ואפליה. בפתח המאה ה-21 נראה שהמשך העליות למדינת ישראל מותנה בראש ובראשונה בנטייתם של יהודים מארצות הרווחה לעלות לישראל מתוך הכרה שרק בה יוכלו לחיות "חיים יהודיים מלאים".15

העשרה - קישורים

מסמך רקע: יהדות מרוקו – עלייה וקליטה – באתר הכנסת

חיה רגב, ד"ר אביגיל אורן, העלייה מצפון אפריקה – באתר מטח