עם הארץ

המושג "עם הארץ" נזכר לראשונה במקרא במשמעות הקרובה ביותר לפשוטו: העם היושב בארץ, היינו – קבוצת אנשים מוגדרת מבחינה גיאוגרפית ואתנית, כגון: "ויָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת" (בראשית כג 7).
בתקופת הבית הראשון, ובמיוחד בממלכת יהודה, ציין המושג "עם הארץ" גם גוף בעל סמכויות מדיניות וכוח ביצוע.¹ בתחילת ימי הבית השני, בימי חגי וזכריה, הייתה עדיין משמעות חיובית לכינוי זה, שהתכוון לכלל עֲדַת שָׁבֵי ציון (חגי ב 4; זכריה ז 5). אך בימי עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה השתנתה משמעותו, והוא ציין את האחר השלילי: "עמי ארצות" בתקופה זו הם מי שנותרו בארץ שהיו ניגודם של שָׁבֵי ציון – "עם יהודה", "קהל הגולה" ו"זרע הקודש": "כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" (עזרא ט 2).²
בתקופת המשנה והתלמוד שוב השתנה המושג – אך משמעותו נותרה שלילית: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים עכו"ם (=עובדי כוכבים ומזלות) לישראל."³ בתקופה זו קיבל המושג "עם הארץ" את משמעותו בשני מישורי החיים: א. "עם הארץ לתורה" – היינו: עם הארץ מבחינת הידע בתורה, בּוּר שלא למד תורה – בניגוד לתלמיד חכם; ב. "עם הארץ למצוות" – כלומר: עם הארץ מבחינת שמירת מצוות, מי שאינו מקפיד על קיום מצוות – במיוחד על מצוות מסוימות הקשורות באוכל ובטמאה וטהרה – בניגוד ל"חבר".⁴
לניגוד שבין "עם הארץ" ובין ה"חבר" היו גם השלכות חברתיות, ונראה שניגוד זה גרם להתבדלותם של החכמים והפְּרוּשִׁים מאותם "עמי ארצות" שלא הקפידו על קיום מצוות.⁵ עם זאת, ההבדלים ברמה הדתית ובקיום המצוות בין ציבור "עם הארץ" ובין קבוצת ה"חברים" לא מנעו קשרים חברתיים ביניהם, ומקורות מן המשנה מלמדים, שהחברים לא התנתקו מציבור עמי הארצות אלא הקפידו על האסור והמותר בתוך רקמת היחסים הקיימת. ובשלושה רגלים, בימי העלייה לרגל לירושלים, קראו חז"ל לוותר על ההקפדות והאיסורים של כל ימות השנה בשם האחדות: בירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו" – "כל ישראל חברים".⁶
בחלק מהמקורות בתלמוד הבבלי קיבל המושג "עם הארץ" משמעות שלילית יותר מזו שבמשנה: בתלמוד אין עוד הבחנה בין חבר לעם הארץ,⁷ והניגוד הוא בין עם הארץ – ובין תלמיד חכם. עם הארץ בתלמוד הבבלי הוא לא רק ניגודו של תלמיד חכם, אלא הוא "אויב החכמים": עמי הארצות הם העוינים את התורה ושונאים את נושאיה, את החכמים, הרבנים, ואת "הממסד הדתי כולו" – ולפיכך נאבקים "בכל יוזמה של עשייה תורנית ודתית".⁸

שנאתם לתלמידי חכמים באה לידי ביטוי באמירה החריגה "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".⁹ וכן מציגים מקורות תלמודיים יחס של בוז וזלזול כלפי עם הארץ, וקריאה לתלמידי חכמים להימנע מכל קשר אתם ולהתרחק מחברתם.¹⁰ בין שתי הקבוצות מתוארת איבה הדדית, ועמי הארצות תוארו במקורות כִּשְׁקָצִים וכבהמות טורפות, וכאמור כמי ששנאתם לתלמידי חכמים גדולה יותר משנאת העמים לישראל.¹¹ כאמור, גישה זו הייתה חריגה ולא אופיינית בספרות חז"ל.

הצירוף "עם הארץ" בעברית החדשה מתכוון לאדם בּוּר, חסר השכלה, ומכאן גם הביטוי "בור ועם הארץ", וכן הצירוף "עַם אַרְצִיוּת" המציין בּוֹרוּת וחוסר השכלה. הביטוי "עם הארץ מדאורייתא" (=מן התורה) מציין בּוֹרוּת מופלגת ומוחלטת.