עמנואל לְוִינָס

עמנואל לוינס (1906 – 1995), נחשב ל"אחד מגדולי הפילוסופים במאה ה-20".¹ הוא נולד בקובנה שבליטא (אז באימפריה הרוסית) להוריו, יחיאל ודבורה , וקיבל חינוך יהודי, שכלל לימודי עברית ותנ"ך, לצד השכלה כללית של לימודי שפות וספרות. בצעירותו עבר לצרפת ולמד פילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג.

במלחמת העולם השנייה התגייס לוינס לצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני (ת"ש – 1940). לאחר שחרורו גילה כי כל בני משפחתו שנותרו בליטא נרצחו בידי הנאצים,והזעזוע של השואה השפיע ככל הנראה על התפתחות הגותו והתמקדותה בשאלות של מוסר: "זכר הזוועה הוא שנתן למשנתו של לוינס את הכיוון האתי המובהק שלא ניכר עדיין בכתבים שקדמו למלחמה."²

בעקבות השואה החל ללמוד תלמוד אצל מורה מסתורי, מר שושני, ובעקבות לימודיו אלו החל להשתתף (משנת תשי"ז – 1957) בכנס השנתי של "האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית", ולשאת הרצאה קבועה על טקסט תלמודי. לוינס כיהן כמרצה בכמה אוניברסיטאות בצרפת, ובשנת 1973 החל ללמד באוניבריסטת סורבון שבפריז.
הוא ביקר בישראל כמה פעמים ואף שימש כעורך של כתב העת "דעת" לפילוסופיה יהודית ולקבלה של אוניברסיטת בר אילן (1878 – 1987). לוינס נפטר בפריז כשבועיים לפני יום הולדתו ה-90 (תשנ"ו – 1995). הוא נקבר בפריז והשאיר אחריו אישה ובת.
לוינס היה יהודי דתי, אך להגותו היה "אופי חילוני מובהק."³ יצירתו ינקה מן הפילוסופיה המערבית וגם מן המקורות היהודיים. לוינס חיפש את ההשראה ליצירותיו דווקא בתלמוד, שהיה בעיניו יצירה ייחודית השייכת ליהדות בלבד.⁴

עמנואל לוינס פרסם כתבים פילוסופיים שתורגמו לעברית – "המוות והזמן", "מעבר לפסוק"; כתבים על נושאים יהודיים, דוגמת "חירות קשה" וכן קבצים של הרצאותיו התלמודיות – "תשע קריאות תלמודיות", "קריאות תלמודיות חדשות", שאותן הגדיר כ"כתיבתי העברית" ושנועדו להמחיש את תרומתו של התלמוד לנושאים מוסריים בעלי משמעות כלל אנושית.

האתיקה והמוסר היו ליסוד מרכזי בהגותו של לוינס, ובאו לידי ביטוי במחויבות לאחֵר: "ללכת ב'עקבות' האלוהים פירושו לפנות אל האחר, אל הזולת."⁵ המחויבות לאחֵר בתפיסתו של לוינס אינה מבוססת על יחסים הדדיים ודיאלוגיים של אני- אתה, המאפיינים את הגותו של בובר, אלא על אחריותו האישית של האני לאחֵר "הָרֵעַ".⁶

בשנת תשס"ו – 2006 מלאו 100 שנה להולדתו, ולציון האירוע התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים כנס גדול על הגותו ועל יצירתו.