פדיון שבויים

מבוא

מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות החשובות במסורת היהודית – "מצווה גדולה".¹ הצירוף "פדיון שבויים" מקורו בלשון חז"ל, אך המקרה הראשון של פדיון שבויים נזכר בתורה: הצלתו של לוט השבוי – בידי דודו, אברהם (בראשית יד).

ההלכה קובעת את מצוות פדיון שבויים כחלק מחובות הצדקה במסורת היהודית, ובתקופת התלמוד היה פדיון שבויים אחד ממוסדות הצדקה בחברה היהודית. לאורך ההיסטוריה היהודית התגייסו קהילות לפדיונם של יהודים שנפלו בשבי, ומסורת זו נמשכת גם בימינו: מדינת ישראל משקיעה מאמצים רבים להחזרת כל חייל שבוי או נעדר. כבר בתקופת חז"ל נקבעו כללים – וגם סייגים – למצווה זו, והדיון במחיר הנדרש לשחרורם של חיילים מן השבי נמשך גם בכתביהם של פוסקים במדינת ישראל.

פדיון שבויים במקרא

הסיפור הראשון על פדיון שבויים מופיע בספר בראשית, בתקופת האבות, והוא מתאר את היחלצותו של אברהם למלחמה כדי לפדות את אחיינו, לוט, שנפל בשבי: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה… וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם… וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד 14 – 16). לפי חוקי המלחמה בתקופה הקדומה, השבוי היה בבעלותו המוחלטת של השׁוֹבֶה, שהיה בדרך כלל מעביר אותו מארצו או ממקומו למקום אחר.³

מצוות פדיון שבויים אינה נזכרת בתורה, וההלכות הנוגעות לפדיון שבויים, שמקורן במקרא, מופיעות בספרות ההלכתית של חז"ל. עם זאת נראה כי החובה המוסרית לפדות שבויים נָהֲגָה כבר בתקופת המקרא. בתורה יש ציווי המחייב לפדות עבדים,⁴ והבסיס לציווי זה הוא האירוע ההמוני של פדיית עם ישראל מן השעבוד – יציאת מצרים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה 42).⁵ האירוע ההמוני של פדיית עם ישראל מן השעבוד – "ומבית עבדים פדיתנו"⁶ – היה "גורם מעצב באֶתוֹס היהודי" בכל הקשור למצוות פדיון שבויים בעם ישראל לדורותיו – עד ימינו אלה במדינת ישראל.⁷

פדיון שבויים בהלכה

שבייתם של אנשים כדי למכור אותם לעבדים היא תופעה עתיקה בהיסטוריה האנושית, ובכלל זה – בתולדות עם ישראל ובתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל.⁸ חז"ל העניקו עדיפות גבוהה לפדיון שבויים על פני מעשי צדקה אחרים, וקבעו כי לצורך פדיון שבויים מותר להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית כנסת או לכל צורך אחר, וכי פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולרווחתם.

ורמב"ם פסק:

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וְלִכְסוּתָן (=לבגדיהם), ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות."⁹

רמב"ם מציין כי מי שאינו מקיים מצוות פדיון שבויים עובר על כמה איסורים ומצוות, והוא מסכם בקביעה: "ואין לך מצווה רבה (=גדולה) כפדיון שבויים." וכך פסק גם ר' יוסף קארו והוסיף: "כל רגע שֶׁמְאַחֵר לפדות השבויים היכא דאפשר (=במקום שאפשר) להקדים – הֱוֵי (=הרי הוא) כאילו שופך דמים."¹⁰
חכמי ההלכה קבעו כללים, תקנות וסייגים למצוות פדיון שבויים "כיאה למערכת נורמטיבית".¹¹ ודווקא בשל החשיבות הגדולה של מצוות פדיון שבויים עלה הצורך לקבוע סייגים, כדי למנוע חטיפת יהודים לצורך סחיטה וכדי להרתיע יהודים ממכירת עצמם לעבדים בידיעה שידאגו לפדותם בכל מחיר.¹² ולכן קבעה המשנה את הסייג: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן (=יותר מכפי שׁוֹוְיָים)."¹³ ובהתאם לסייג זה, סירב ר' מאיר מרוטנבורג (המאה ה-13) שבני קהילתו יפדו אותו ממאסר תמורת תשלום מופרז.¹⁴ על הנימוק לסייג זה נחלקו הדעות בהלכה: יש הסבורים שהנימוק הוא כלכלי – נטל כספי כבד תמורת שחרור השבוי. במקרה זה הסייג נוגע רק לציבור, ואינו נוגע ליחיד: אין לחייב את הקהילה בתשלומים כבדים העלולים לרושש אותה, אך היחיד רשאי לשלם מכספו גם סכום מופרז.

אחרים סבורים שמדובר בנימוק ביטחוני – כדי שיהודים לא יהיו מטרה מועדפת לחטיפות, ויעמידו גם אחרים בסכנת חטיפה. זאת ועוד: יש הסבורים כי תקנה מסייגת זו נוגעת רק לשבויים שחייהם אינם בסכנה, אך כאשר חיי השבוי בסכנה – מצווה לפדותו בכל מחיר.¹⁵

מחלוקת זו נובעת מן הבסיס לנימוק: אם מדובר בנימוק כלכלי (התרוששות הקהילה) – כמובן שחיי אדם קודמים, ויש לפדות את השבוי בכל מחיר. אך אם הנימוק הוא ביטחוני – הסכנה לחייו של השבוי אינה מצדיקה סיכון אחרים מבני הקהילה, שהרי היענות לתביעת החוטפים עלולה להמריצם לחטוף שבויים נוספים, לערער את המצב הביטחוני ולסכן את חירותם ואת חייהם של אחרים.¹⁶ פוסקים רבים, ובהם רמב"ם, מבססים את הסייג על הנימוק של ביטחון הציבור: "שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם."¹⁷

פדיון שבויים במדינת ישראל

סוגיית ההיענות לתביעות מופרזות של חוטפים עלתה ביתר שאת בימינו במדינת ישראל, ובניגוד למצב בקהילות ישראל בעבר, היא אינה נוגעת להיבט הכספי והכלכלי אלא להיבט הביטחוני ולהשלכותיו, המעלים שאלות מוסריות וערכיות, כגון: האם מוצדק לשחרר מספר רב של מחבלים תמורת כמה חיילים שבויים, דוגמת עסקת ג'יבריל?¹⁸ האם המחיר ששילמו ממשלות ישראל בעסקות מסוג זה לא עודד חטיפות חיילים, ובכך הגביר בעצם את הסיכון לחייהם ולחיי אזרחי המדינה?

זאת ועוד: האם מוצדק לצאת למבצע צבאי לשחרור שבויים או בני ערובה – ולסכן חיי חיילים, כפי שנעשה במבצע אנטבה (שהצליח)¹⁹ – ובמבצע (שנכשל) להצלתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל? שאלות אלו כמעט שלא נדונו בערכאות משפטיות, אך העסיקו פוסקי הלכה בני זמננו, שעסקו באיזון שבין הערכים – בין מצוות פדיון חיילים שבויים ובין ביטחון הציבור והמדינה. כל זאת משום שכאמור שחרור מחבלים רבים (תמורת שבויים מעטים) עלול לעודד חטיפת חיילים ואזרחים כבני ערובה, להחזיר את האסירים ששוחררו לפעילות נגד ישראל ולשחוק את כושר ההרתעה של עונשי המאסר למחבלים.

כנגד טיעונים אלו יש פוסקים הסבורים כי ארגוני הטרור ימשיכו בכל מקרה לחטוף חיילים ואזרחים ולפגוע בביטחון ישראל, וכי הדרך היחידה למנוע חטיפות אינה בהימנעות משחרור מחבלים אלא בפעילות סיכול והגנה שנוקטים כוחות הביטחון. טיעון נוסף בפסיקה הדנה בשחרור מחבלים נוגע לקשר שבין המורל של חיילי צה"ל – ובין ביטחון המדינה: החיילים יוצאים להילחם בשליחות המדינה ובידיעה שאם יפלו בשבי, תעשה מדינת ישראל הכול כדי לשחררם; ואלמלא כן – ייפגע מורל החיילים ותיפגע לחימתם, וממילא יתערער ביטחון המדינה.

אחד הפוסקים החשובים במדינת ישראל, הרב שאול ישראלי, קבע בפסיקתו: "כיוון שאלה (=החיילים) יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה" של המדינה כלפי חייליה, ועליה לגייס את כל האמצעים (מבלי לפגוע בביטחונה הכללי) כדי לשחרר את השבויים. ומבחינתו – "שום מחיר לשחרור חיילים שבויים אינו מופרז".²⁰

בשנת תשס"ח – 2008 מינה שר הביטחון ועדה ציבורית לפדיון שבויים ונעדרים בראשות השופט העליון (לשעבר) מאיר שמגר. מסקנות הוועדה  סווגו כמידע "סודי ביותר", ובעת הגשת ההמלצות לשר הביטחון נימק השופט שמגר את ההחלטה וקבע: "עניין הסודיות הוא חלק אינטגרלי מן ההמלצות שלנו… טוב להשאיר גם דברים לניחוש ולהערכה ולא להיות סַפָּק אינפורמציה לגורמים עוינים".

ובתפילות השבת בבית הכנסת נוהגים לומר תפילה לשלום השבויים והנעדרים, "הנתונים בצרה ובשביה", ומתפללים לשחרורם במהרה ובזמן קרוב, "ונאמר אמן".

העשרה - קישורים

מאמר של מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים – נלקח מאתר משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי ומכללת שערי משפט

מאמר של אהרן קליינשפיז, "פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים" – באתר דעת

מאמר של שמואל ספראי, "ארץ ישראל והתפוצה היהודית: פדיון שבויים" – באתר הספרייה הווירטואלית של מטח