פיוט
שיר שנכתב במסגרת שירת הקודש, שראשיתה בארץ ישראל בתקופת התלמוד ושיאה בספרד בימי הביניים. הפיוט בימינו משלב ישן וחדש, מזרח ומערב.
המילה פיוט באה מן השפה היוונית ופירושה: שיר. המושג פיוט מתכוון לכל שירת הקודש בעברית, שתחילתה בארץ ישראל בתקופת התלמוד (המאות 3 – 6 לספירה), בפיוט הארץ-ישראלי הקדום. שירת הקודש היא "אחת מצורות היצירה האותנטיות במובהק של עם ישראל",1 והיא נועדה לקשט את התפילה בבית הכנסת, בעיקר בשבתות, בחגים ובימים נוראים.
מארץ ישראל עבר הפיוט לארצות התפוצה: בבל, ספרד וצפון אפריקה, ובמקביל – לארצות אירופה הנוצריות – איטליה, צרפת, גרמניה – וספרד. בספרד של ימי הביניים ובהשפעת השירה הערבית, הגיע הפיוט לשיא התפתחותו וכלל גם חריזה מגוונת,2 מִקְצָב וחלוקה ל"בתים". בתקופה זו שימש הפיוט באירועים שונים – חתונה, ברית מילה, סעודת שבת. שם, בספרד של ימי הביניים, התפתחה גם שירת החול, שאותה יצרו משוררי ספרד לצד שירת הקודש – הפיוטים. יש הסבורים כי "מאז ועד עתה לא התרוממה השירה העברית למדרגה גבוהה כזאת, כפי שהֶעֱלוּהָ [היהודים] הספרדים."3
את הפיוט נוהגים לשיר בלחנים שונים, לפי מנהגי העדות. בימינו ניתק הפיוט מהקשרו המקורי – התפילה בבית הכנסת וטקסים דתיים בחיי אדם ובמעגל השנה – והיה לחלק מן ההוויה המוזיקלית הרב תרבותית במדינת ישראל: הפיוט בן ימינו משלב ישן וחדש, עבר והווה, מזרח ומערב, ויוצר אפיק מוזיקלי המשמש גשר לטקסטים יהודיים קדומים מארץ ישראל ומרחבי התפוצות.
דוגמאות לפיוטים ישנים וחדשים – באתר פיוט.
מעט יוצרים: שחי לאלשְׁחִי לָאֵל, יְחִידָה הַחֲכָמָה, / וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה.
השתחווי לאל, נשמה חכמה, ועבדי אותו בפחד ויראה.
לְעוֹלָמֵךְ פְנֵי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ, / וְלָמָּה תִרְדְפִי הֶבֶל וְלָמָּה?
אין לרדוף אחר ההבל של העולם הזה.
מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי, / אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נֶעֱלָמָה.
הנשמה דומה לאל ונסתרת מן העין כמותו.
הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי – / דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה.
חֲסִיןיִשָּׂאשְׁחָקִים עַל זְרֹעוֹ – / כְּמוֹתִשְׂאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה.
כפי שהאל נושא את העולם, כך הנשמה נושאת את הגוף.
זְמִירוֹת קַדְּמִי, נַפְשִׁי, לְצוּרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה.
תפקיד הנפש לזמר לכבוד האל כל זמן שהיא חיה.
קְרָבַי, בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם, / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה!
תפקיד אברי הגוף הפנימיים לברך את האל.
פיוט זה נכתב לתפילת הבוקר (שחרית) של שבת, והוא משמש פתיחה לקטע התפילה "נשמת כל חי" – כפי שמעידה המילה המסיימת את הפיוט, שנועדה לקשר בינו ובין התפילה.