צדקה

מבוא

מצוות הצדקה מלווה את עם ישראל בכל תולדותיו ופזורותיו, והיא ביטוי למחויבותו של כל יחיד בישראל לזולתו הנזקק כ"תנאי הכרחי לשותפות בקהילת בני ברית."¹ הצדקה במקרא היא אידיאל מוסרי, וצמד המושגים "צדקה ומשפט" הוגדר כייעודו של אברהם אבי האומה וצאצאיו.

חז"ל ייחסו חשיבות רבה למצוות הצדקה, עסקו רבות בדרכי יישומה ואף הקימו את מוסדות הצדקה בקהילה, שמקצתם מתקיימים עד ימינו. פסיקתו של רמב"ם מדגישה לא רק את חשיבותה של מצוות הצדקה – אלא גם את היחס המתחייב ממנה: רגישות למצוקותיהם של הנזקקים ולסבלם ומתן הזדמנות לנזקק להיחלץ ממצבו ולהשתקם. הצדקה בחברה המודרנית עברה שינויים, אך ההיענות למצוקות הזולת היא ערך חשוב גם במדינת ישראל של ימינו, ובאה לידי ביטוי בפעילות פילנתרופית נרחבת של המגזר השלישי.

הצדקה במקרא

לפי התורה, ייעודו של עם ישראל "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח 19) נמסר כבר לאבי האומה, אברהם. הנביאים ראו בהגשמתו של ייעוד זה "את הבסיס לקיומו של עם ישראל" וחלמו על צדק הזורם בארץ כמים: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה 24). צמד המושגים "משפט וצדקה" אינו מתכוון רק לתהליכי דין ומשפט, אלא גם "להטבת מצבם של מעוטי היכולת."²

המילה צדקה במקרא מתכוונת לצדק כאידיאל מוסרי, ובמשמעות זו מקביל לה המושג משפט: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א 27).³ הצדקה היא אפוא גם חובת היחיד – "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים" (משלי יב 28) וגם אידיאל לחברה כולה – "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק" (ישעיהו נד 14).⁴

הצדקה והמשפט במקרא מאפיינים את הנהגתו של ה' בעולם, המבוססת על חסד ורחמים. ומכאן התביעה להתנהגות מוסרית של צדקה ומשפט המופנית לחברה וליחיד בישראל: "כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ" (ירמיהו כב 3).

הצדקה במקורות חז"ל

במקורות חז"ל קיבלה המילה צדקה משמעות מוגדרת ומעשית, שכללה את כל חובותיו של היחיד לעמיתו החלש והנזקק, ובכלל זה גמילות חסדים.⁵

המצוות והחובות של היחיד כלפי הנזקקים נאמרו ונקבעו בתורה, והוגדרו באופן מעשי וכמותי במקורות חז"ל: מסכת שלמה במשנה, מסכת פאה, עוסקת בדיונים על תרגומם של מצוות התורה להגדרות כמותיות, תוך התייחסות לנסיבות ותנאים: המסכת דנה בהגדרת השיעור, הכמות, של מתנות עניים שבעל השדה או הכרם חייב לתת לנזקקים מיבולו. המסכת דנה גם בחובה להפריש מן התוצרת החקלאית ומן החי תרומה ומעשר שמופרשים לכהנים וללויים. חז"ל עסקו גם בהגדרת העני והאביון, שאליהם מכוונת מצוות הצדקה, והציגו כמה הגדרות, ובהן: מי שאין לו לפחות 200 דינר או מי שאין לו סכום זה – וגם אין לו רכוש בסכום זה, ועוד.⁶
תפיסת חז"ל בנושא הצדקה מעוגנת בעיקרון כי כל מה שיש לאדם הוא בבחינת פיקדון שנתן לו ה', ורכושו של אדם משול לגלגל מסתובב, "ולא כל מי שהוא עשיר היום – הוא עשיר למחר."⁷ חז"ל החשיבו מאוד את מצוות הצדקה: לפי אחת הדעות, "צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצוות שבתורה"⁸ וצדקה גם מצילה ממוות (משלי י 2) – כפי שמסיקים מספר סיפורי אגדה, שבכל אחד מהם ניצל אדם מישראל בזכות מעשה צדקה שעשה.⁹

מוסדות הצדקה בתקופת המשנה והתלמוד נועדו למסד את הצדקה כחלק מאורח חיים קהילתי של מחויבות חברתית ועזרה הדדית. ועם זאת, חז"ל גם מצאו לנכון להגביל את הנתינה לצדקה לכדי חמישית מהונו של אדם, כדי שלא לגרום לנותן לרדת מנכסיו ולהפוך בעצמו לנזקק.¹⁰ חז"ל הגדירו לא רק מה וכמה יש לתת לצדקה – אלא גם איך לעשות זאת, וקבעו כי הנתינה הראויה – היא מתן בסתר:¹¹ הנותן אינו יודע למי נתן – והמקבל אינו יודע ממי קיבל.
חז"ל עסקו רבות בצדקה, וריבוי המדרשים והאמרות של חז"ל בנושא מעידים על חשיבותו, אך גם מעידים על הצורך "להדגיש ולחזור ולהדגיש את התביעה למעשי צדקה וחסד… ולנסחה כפעם בפעם ניסוח מחדש"; וזאת בשל הפער בין הרצוי למצוי, "בין התביעה וההטפה לבין המציאות".¹²

הצדקה בהלכה - רמב"ם

"חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עֲשֵׂה" – כך פסק רמב"ם והסביר, שהצדקה היא סימן לאברהם ולזרעו (בראשית יח 19), ולא תיכון מלכות בישראל ודת האמת [אינה] עומדת – אלא בצדקה (ישעיהו נד 14), וישראל עתידים להיגאל – רק בזכות הצדקה (ישעיהו א 27).

פסיקתו של רמב"ם כוללת את החובות והאיסורים העוסקים בצדקה לסוגיה – מתנות עניים, מעשר עני – והיא כוללת אזהרה מפורשת: "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל."

רמב"ם מדגיש לא רק את החשיבות בקיום מצוות צדקה, אלא את היחס הראוי כלפי הנזקק, תוך רגישות לכבודו העצמי והזדהות עם מצוקתו: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו [של העני] כבושות בקרקע" – אפילו אם נתן סכום עתק (אלף זהובים), הפסיד הנותן את הזכות שבנתינה. שכן חשוב מאוד לתת לעני "בסבר פנים יפות ובשמחה", להשתתף בצערו ולומר לו "דברי ניחומים", וכאשר אין יכולת לסייע לנזקק בכסף – חובה לסייע לו בדברי תמיכה ובעידוד – "פייסהו בדברים". זאת ועוד: "אסור לגעור בעני או להגביה קול עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא… ואוי למי שהכלים (=בייש) את העני, אוי לו".

בספרו "משנה תורה" דירג רמב"ם את דרכי הסיוע וקבע שמונה דרגות, שמונה מעלות, בצדקה – מן הדרגה הגבוהה ביותר ועד לנמוכה שבהן. דירוגו של רמב"ם ממחיש את רגישותו הרבה לנזקק, את ההתחשבות בכבודו העצמי של הנזקק ואת המטרה העיקרית של הצדקה: לסייע לנזקק להיחלץ ממצוקתו ולהשתקם.

לפיכך פסק רמב"ם כי הדרגה הגבוהה ביותר בצדקה "שאין למעלה ממנה" היא מתן הזדמנות לנזקק לעבוד לפרנסתו, על יד "מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא (=נותן) לו מלאכה (=עבודה)" – "עד שלא יצטרך לבריות". דירוג הצדקה מבוסס גם על העיקרון של מתן בסתר, ומכאן שבמקום השני בדירוג הצדקה מעמיד רמב"ם את זה "הנותן צדקה לעניים – ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח – שהרי זו מצווה לשמה." ¹³

מוסדות הצדקה בתקופת המשנה והתלמוד

שני מוסדות צדקה מרכזיים היו קיימים בתקופת המשנה והתלמוד, והם – קופה ותמחוי. באותה תקופה הייתה הקופה סל קלוע ששימש לאיסוף כספי הצדקה (ולא קופסת עץ או מתכת, כמשמעותה בימינו). ואילו התמחוי היה קערה גדולה, שלתוכה אספו את דברי המזון שנתרמו לנזקקים. שניים ממוסדות הצדקה נקראו אפוא על שם הכלים שבאמצעותם נגבו התרומות.
קופה: כספים שנאספו בצורה מאורגנת ומרכזית על ידי הקהילה, וחולקו לעניים אחת לשבוע. איסוף התרומות נעשה על ידי שני אנשים – שני גבאי צדקה – אך חלוקתם לנזקקים נעשתה על ידי שלושה אנשים, שחילקו את הכסף לפי אמות מידה מקובלות. על הקושי בחלוקת כספי הצדקה לנזקקים המרובים נאמר: "יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה."¹⁴ חז"ל ייחסו חשיבות מרובה לקיומה של קופת צדקה בכל יישוב ובכל קהילה, ואף אסרו על תלמיד חכם לגור בעיר שאין בה קופת צדקה.¹⁵
תמחוי: מנות אוכל לכלכלה יומית שנאספו במרוכז על ידי הקהילה, וחולקו לנזקקים מדי יום על ידי שלושה אנשים.¹⁶
את הכסף (=קופה) ואת מנות האוכל לתמחוי היו גובים מתושבי המקום – בהבדל אחד: לתמחוי היו גובים מכל מי ששהה בעיר 30 יום – ובכלל זה מי ששהה במקום באופן זמני; ואילו כסף לצדקה גבו רק ממי שחי בעיר שישה חודשים לפחות – ונחשב לתושב קבע.¹⁷ ועוד הבדל: כספי הצדקה ניתנו רק "לעניי אותה עיר" – ואילו מנות האוכל (תמחוי) חולקו "לכל אדם" – לכל נזקק, גם לזה שאינו תושב המקום.¹⁸
כלכלת לינה: שירותי אכסניה של תושבי העיר היהודית לעוברי אורח; על פי מעט הפרטים במקורות, נראה שהקהילה גבתה מס מיוחד לצורך זה.
קבורה ועזרה לאבלים: העזרה לאבלים כללה מזון למשך תקופת האבלות, בעיקר מזון לסעודת ההבראה שאחרי הקבורה. אשר לסדרי הקבורה: בתקופה זו לא הייתה הקבורה נתונה לפיקוח עירוני ולא נעשתה במימון עירוני. כל אדם היה דואג לצרכיו – קונה לעצמו או חופר לעצמו מערת קבר. לעתים הייתה למשפחה המורחבת מערת קבורה בבעלותה. למוסד הנשיאות הייתה השפעה מסוימת בתחום זה: משערים שמערות הקבורה בבית שערים נבנו ביוזמת רבי יהודה הנשיא. הקהילה טיפלה רק באותם מקרים שבהם משפחת המת לא הייתה מסוגלת לטפל בקבורתו.
צדקת שעה: העזרה המאורגנת של הקהילה לפתרון בעיות שעה, ובהן עזרה ליתומים ולאלמנות, הכנסת כלה ופדיון שבויים.¹⁹ המרידות של יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי הביאו לשבייתם של יהודים רבים בידי הצבא הרומי או בידי כנופיות. בדרך כלל נמכרו שבויים יהודים אלו לעבדות, ולפי ההלכה, הייתה חובה לפדות אותם ולהחזירם לקהילה.²⁰

המגזר השלישי: פילנתרופיה בישראל

בקרב הציבור בישראל קיימת פעילות פילנתרופית נרחבת, המוּנַעַת מתוך תחושה של סולידריות חברתית ומעוגנת בערך של מחויבות חברתית כחובה מוסרית של כל יחיד כלפי החוליות החלשות בחברה. מחויבות זו מניעה אנשים וארגונים, דתיים וחילוניים, לפעול למען הזולת הנזקק. מסוף המאה ה-20 התרחבה מאוד הפעילות הפילנתרופית ואף זכתה למונח מיוחד – המגזר השלישי.²¹

פעילות זו כוללת תרומות בכסף (או בשווה כסף) לצד עבודה התנדבותית, בהמשך לפעילות הצדקה המסורתית בעם ישראל: יש העוזרים לנזקק באופן ישיר על יד מתן כסף או שווה כסף (מזון, בגדים וכדומה) ויש התורמים לארגונים ולעמותות העוסקים בצדקה.

ארגונים ועמותות אלו מסייעים לא רק לנזקקים במדינת ישראל – אלא גם לקהילות יהודיות בתפוצות וכן למדינות אחרות בשעת מצוקה או אסון (רעידת אדמה, בצורת, שיטפונות וכדומה). נתונים מן השנים 2008 – 2009 מלמדים על היקף הפעילות של המגזר השלישי בישראל²² 66.5% מכלל הישראלים הבוגרים תרמו לצדקה – לשירותי רווחה, לבריאות, לצורכי דת, לחינוך ולשירותים אחרים. היקף התרומה הממוצעת בישראל נמוך יחסית בהשוואה למדינות המערב, בין השאר על רקע שינויים חברתיים וכלכליים בישראל במאה ה- 21. עם זאת מעידים הנתונים כי הנתינה, הצדקה, היא עדיין ערך חשוב בכל רובדי החברה הישראלית.²³

הצדקה בחברה המודרנית

מצווה הצדקה ליוותה את עם ישראל בכל תולדותיו ותפוצותיו, והיא קיימת גם בחברה היהודית המודרנית – אך בגלגול שונה: בחברה המודרנית עברו משימות הצדקה מן היחיד אל "הקהילה הגדולה" -אל המדינה ומוסדותיה: המוסד לביטוח לאומי, לשכות הרווחה, מוסדות סיעודיים ועוד. "מצוות הצדקה הפכה אפוא ממצווה המוטלת על היחיד למצווה ציבורית."²⁴

בעידן המודרני, השתנו הצרכים וגם האפשרויות, והאדם היחיד, שיכול להציע תבשיל חם, יד מלטפת ועזרה אישית אינו יכול להציע מענה למצוקות הכלכליות והחברתיות במדינה. גם הפילנתרופיה בישראל היא ציבורית מעיקרה, ואינה מבוססת בדרך כלל על פעילותם של יחידים – אלא על ארגונים ועמותות המציעים, בין השאר, שירותים בתחומי הרווחה, ובהם בתי תבשיל ציבוריים, מחסנים לחלוקת מזון, בגדים ועוד. מדינת ישראל הכירה כבר בימיה הראשונים בחשיבות המוסרית והחברתית של עקרונות הצדקה והמחויבות לנזקקים, ואימצה אותם – אם כי לא ממניעים דתיים, אלא כחלק מתפיסת עולם של צדק חברתי:

"הדור שזכה לכונן את המדינה העברית מוכרח להיות חדור האחריות הגדולה הרובצת עליו… עם קבלת חוק צנוע זה (=חוק הביטוח הלאומי) אנו מניחים אבן פינה לבניין חברה, שבה לא יהיה יתום מופקר ולא יהיה זקן הבוכה על זקנתו, ולא בחסדם של נדיבים יהיו תלויים החלשים בתוכנו, כי אם בתור אזרחי המדינה יקבלו את המגיע להם… והייתה המימרה 'כל ישראל ערבים זה לזה' לחוק במדינת ישראל."²⁵

במציאות של כלכלה גלובלית והפרטה, הגוררים כרסום מתמשך במדיניות הרווחה, יש חשיבות מיוחדת לשמירה על ערכי הצדקה והמוסר במדינת ישראל. חובה מיוחדת מוטלת על הדתיים במדינת ישראל – ועל המפלגות הדתיות: להיאבק למען מדיניות חברתית המציעה תעסוקה לכול, שירותי רווחה, רפואה שוויונית ועוד. "מימון צרכים אלה הוא בבחינת מצווה דתית.²⁶ 

העשרה - קישורים

מאמר של בצלאל לנדוי, "הצדקה בחיי הציבור" – באתר דעת

מאמר של אמנון דה-הרטוך, "קופה של צדקה" – באתר דעת

מתיה קם, בין תפיסת הרווחה המודרנית לתפיסת הצדקה המסורתית – באתר מטח

שמואל שי, פילנתרופיה בישראל: דפוסי תרומה והתנדבות של הציבור – דו"ח מחקר – באתר מטח