קידוש השם

מבוא

המושג "קידוש השם"¹ מגדיר את מסירותו של היהודי לעיקרי אמונתו ואת נכונותו למות כדי לקדש את שם ה', ובלבד שלא יעבור על איסורים חמורים,² שהם בבחינת "ייהרג – ואל יעבור". תופעות של קידוש השם קדמו למושג עצמו, והן היו "לסימנה של היהדות" כבר בימי אנטיוכוס אפיפנס (חנה ושבעת בניה).

הביטוי המובהק ביותר של קידוש השם – איבוד לדעת המוני "כערך דתי מנחה" – היה באשכנז, בזמן מסע הצלב הראשון (גזירות תתנ"ו – 1096).⁴ בימי הביניים התגבשו שתי גישות לסוגיית קידוש השם – זו של הרבנים בארצות הנוצריות וזו של הפוסקים בארצות האסלאם.
בימינו החילו את המושג "קידוש השם" על כל אותם יהודים שנהרגו בשל השתייכותם לעם היהודי, ובהם הנרצחים בשואה והנופלים במערכות ישראל ובפעולות איבה.⁵ למושג קידוש השם יש גם משמעות חשובה בעיצוב חיי היום יום: קידוש שם שמים מציין מסירות לאורח חיים ראוי בכל התחומים, והוא "מבחנם התובעני של החיים" לפי תורת ישראל.⁶

קידוש השם במקרא

התנ"ך מציג שני מקרים של נכונות למות על קידוש השם – ושניהם בספר דניאל.⁷ במקרה הראשון סירבו שלושת חבריו של דניאל – מישאל, עזריה וחנניה – לפקודתו של נבוכדנאצר מלך בבל, שציווה להשתחוות לצלם הזהב שהקים. העונש על סירוב היה מוות בכבשן האש. מישאל, עזריה וחנניה עמדו בסירובם ואמרו למלך: "כי את אלוהיך איננו עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחווה" (דניאל ג 18 בתרגום מארמית).⁸ הם הושלכו לכבשן אש לוהט – אך ניצלו כי בטחו בה'.⁹
במקרה השני סירב דניאל למלא את פקודת המלך דריוש, שאסר להתפלל במשך 30 יום לאל כלשהו או לאדם – אלא רק למלך עצמו, ומי שהפר הוראה זו הושלך לגוב האריות. ואולם דניאל קרא תיגר על צו המלך, פתח את חלונות ביתו והיה מתפלל לה' שלוש פעמים ביום. הוא הושלך לגוב האריות – אך ניצל "כי האמין באלוהיו" (ו 24).
גם דניאל וגם חבריו היו מוכנים למות, וניצלו בנס – בזכות אמונתם.¹⁰ סיפוריהם של דניאל וחבריו היו במסורת היהודית, דוגמה לקידוש השם המתחייב מן ההלכה,¹¹ אך נראה שלא הם שהיו למופת של קידוש השם בהיסטוריה היהודית – אלא עקידת יצחק. העקידה מוצגת במקרא כניסיון בלבד, אך בתקופות של גזירות שמד, בעיקר באשכנז בימי הביניים, נדרשה כאב טיפוס של קידוש השם, "תביעה חיה לדורות… הן מבחינת הציווי האלוהי הן מבחינת ההיענות אנושית."¹²

קידוש השם בהלכה

הביטוי "קידוש השם" נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי¹³ ונדרש מן הפסוק "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב 32). באופן עקרוני מקדשת היהדות את החיים ולא את המוות: במסורת היהודית החיים הם ערך עליון, "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט 6).
מצוות התורה וחוקיה ניתנו לאדם כדי לחיות – "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח 5), ומוסיפים חז"ל: "ולא שימות בהם."¹⁴ ועם זאת קבעו חכמים שלושה איסורים, שאם נדרש היהודי לעבור עליהם – הוא חייב למות ולא לעשות כן. ואלה שלושת האיסורים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. התפיסה היהודית גורסת כי "לא ניתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן… אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים."¹⁵
רמב"ם הדגיש את ההבדל בין שלושת איסורים אלו¹⁶ – ובין שאר מצוות התורה בכל הקשור לקדושת החיים ולקידוש השם: אם כופים על יהודי להפר מצווה אחת "מכל מצוות האמורות בתורה" – או למות, "יעבור ולא ייהרג" מכיוון שהמצוות ניתנו לאדם כדי שיחיה ולא ימות. ואם האדם מחמיר עם עצמו ובוחר למות – הוא נחשב למאבד עצמו לדעת. אבל כאשר כופים על יהודי לעבור על אחד משלושת האיסורים החמורים באיום שאם לא יעשה כן – יהרגו אותו, כי אז "ייהרג ואל יעבור", ובמותו יקדש את השם. אך גם במקרים קיצוניים אלה קבעה ההלכה סייגים מקילים, לדוגמה: אם כופים על יהודי בודד לעבוד עבודה זרה שלא בפומבי בנוכחות פחות מעשרה יהודים – "יעבור ואל ייהרג".¹⁷
היפוכו של קידוש השם הוא חילול השם, שאף הוא מושג הלכתי מוגדר.

קידוש השם באשכנז ובספרד

תופעת קידוש השם למען קיום התורה והאמונה היהודית החלו בהיסטוריה היהודית בעת העתיקה: גזירות אנטיוכוס אפיפנס (167 לפני הספירה), שהביאו למרד החשמונאים ועשרת הרוגי מלכות בימי גזירות הדת של הרומאים. תופעות אלו התעצמו במהלך ימי הביניים – גזירות תתנ"ו (1096)באשכנז; גזירות השמד בתימן במאה ה-12, ¹⁸ פרעות קנ"א (1391) בספרד.¹⁹
בימי הביניים התגבשו בארצות האסלאם ובארצות הנצרות (בעיקר אשכנז) שתי גישות לסוגיית קידוש השם:²⁰ הפוסקים בארצות האסלאם "נקטו עמדה מצמצמת" והגבילו את החיוב ההלכתי למות על קידוש השם. רמב"ם פסק שאם השמד אינו מחייב מעשה כלשהו אלא הודאה בעל פה, "אומרין לו שיודה – ולא ייהרג". וגם במצבים שבהם חייב יהודי למות על קידוש השם, ובכל זאת "עבר מחמת אונס ולא נהרג" – גם אז אינו חייב בעונש, "ולא נקרא לא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות", שהרי התורה מענישה רק על אי קיום מצוות מבחירה, ולכן מי שלא קיים מצוות קידוש השם באונס, "לא ייקרא שמו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים".²¹ לעומת זאת, מי שהחמיר על עצמו ובחר להיהרג לפנים משורת הדין – עבר עבירה של איבוד לדעת ושפיכות דמים.²²
לא כך נהגו רבני אשכנז, שנקטו "עמדה מרחיבה" וקראו לבני קהילתם למסור את נפשם "הרבה מעבר לדרישותיה של ההלכה הפורמאלית". יהודים רבים באשכנז לא חיכו שהרודפים הנוצרים יגיעו למקומותיהם: הם הקדימו והרגו את ילדיהם והתאבדו – פעולות שנראו זרות לרובם המכריע של יהודי ארצות האסלאם.
העמדות השונות בסוגיית קידוש השם באו לידי ביטוי גם בתגובות להמרות דת כפויות ולתופעת האנוסים: רבנים בארצות האסלאם ראו בהמרת דת מאונס עבירה חמורה אך "בת כפרה", ואיפשרו לאנוסים לחזור בתשובה ולהשתלב בקהילותיהם. ואילו מנהיגים ופוסקים בארצות הנצרות ראו בהמרה הכפויה "הפרת ברית שאין לה תקנה".²³

העשרה - קישורים

"מאמר קידוש השם" (איגרת השמד) של רמב"ם – באתר דעת

מאמר של שלמה אשכנזי, "קידוש השם בימי הביניים" – באתר דעת

מאמר של יוסף יואל ריבלין, "קידוש השם ביהדות המזרח" – באתר דעת

מאמר של משה פראגר, "מקדשי השם בימינו" – באתר דעת

מאמר של דב נוי, "העקידה כאבטיפוס של קידוש השם", באתר דעת