ראש השנה

מבוא

ראש השנה מציין התחלת שנה חדשה בלוח העברי, והוא חל בחודש הראשון בשנה – חודש תשרי – הוא החודש השביעי למניין החודשים הקדום. ראש השנה הוא חג מקראי הנזכר בתורה – אך לא בשם זה:¹ בתורה נקרא החג "יום תרועה" (במדבר כט 1) או "זיכרון תרועה" (ויקרא כג 24). השם "יום תרועה" קשור למצווה המיוחדת לחג זה – תקיעת שופר. חז"ל קבעו כי התרועה ב"יום תרועה" היא תקיעה בשופר.² ראש השנה הוא החג היחיד שמתחיל  בראש חודש ונמשך יומיים רצופים (א-ב בתשרי) – גם בארץ וגם בחוץ לארץ – ושני ימים אלה נחשבים לחג אחד ארוך, הנקרא בארמית "יומא אריכתא" (=יום ארוך). לפי המסורת היהודית ראש השנה אינו נוגע רק לעם ישראל: זהו יום הדין לאדם ולעולם כולו, ובו האל מעמיד למשפט את "כל בָּאֵי עולם".³

ראש השנה - התחלה

המילה תשרי באה מן המילה האכדית "תשריתו" (teshritu) שפירושה בעברית – התחלה. ואמנם בלוח העברי הנהוג כיום מציין חודש תשרי את התחלת השנה. אבל לא כך היה בתקופת המקרא: התורה מזכירה התחלה אחרת של השנה – באביב, בחודש ניסן, שהוא "רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן… לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב 2). לפי הספירה המתחילה בחודש הראשון (ניסן) – תשרי הוא החודש השביעי, וראש השנה חל "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג 24). ובכל זאת, גם במקרא יש רמזים לעוד התחלת שנה – בעונת הסתיו. לדוגמה: על חג הסוכות נאמר בתורה שהוא "חַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות כג 16).
ולכן יש הסבורים כי כבר בתקופת המקרא היו "שתי התחלות" לשנה: התחלת השנה באביב, בחודש הראשון – הוא חודש ניסן, שבו יצאו בני ישראל ממצרים וחגגו את חג הפסח; והתחלת שנה בסתיו, בחודש השביעי – הוא חודש תשרי, שציין את סוף השנה החקלאית (אסיף) ואת תחילתה של שנה חקלאית חדשה.
במשנה נזכרות ארבע התחלות – ארבעה ראשי שנה – לעניינים שונים, והם: ראש השנה למלכים ולשלוש רגלים (א בניסן), ראש השנה למעשר (א באלול), ראש השנה לשנים (א בתשרי), וראש השנה לאילנות (טו בשבט).⁴ ההתחלה החשובה מכולן היא בראש השנה של חודש תשרי, ולכן רק תאריך זה זכה לכינוי "ראש השנה".⁵

ראש השנה - יום הדין לאדם ולעולם

ראש השנה, בניגוד לחגי ישראל האחרים, אינו נוגע לעם ישראל לבדו. ראש השנה הוא חג אוניברסלי, כלל אנושי, הנוגע לכל העולם ולכל בני האדם: ראש השנה לפי המסורת היהודית הוא יום הדין הכללי, שבו אלוהים דן ושופט את "כל בָּאֵי עולם"⁶, ומכאן גם כינויו – "יום הדין".⁷ ומדוע נבחר דווקא ראש השנה כיום הדין לכל העולם? אחת התשובות בתלמוד הבבלי היא שהעולם נברא בחודש תשרי, ולכן ראש השנה מציין לא רק את תחילת השנה – אלא גם את תחילת העולם והאנושות.⁸ משום כך מוזכרים בתפילות ראש השנה גם תחילת ההיסטוריה האנושית, לדוגמה – סיפור נח והמבול.
על-פי המסורת, כל אדם נידון בראש השנה על מעשיו בשנה שחלפה.⁹ בתפילות ראש השנה מתואר יום הדין, שבו כל בני האדם עוברים לפני אלוהים, כמו צאן לפני הרועה או כמו חיילים במסדר, ואלוהים שופט כל אחד ואחד מהם על מעשיו. אך לא רק בני אדם כיחידים נידונים בראש השנה. גם עמים ומדינות נידונים: "ועל המדינות בו (=בראש השנה, ביום הדין) ייאמר: איזו לחרב – ואיזו לשלום, איזו לרעב – ואיזו לשובע…"¹⁰

משמעות תקיעת שופר בראש השנה

כאמור, ראש השנה הוא "יום תרועה", וייחודו של החג הוא בתקיעת השופר. חז"ל הדגישו את תפקיד השופר – שלכאורה מכריז על ישיבת בית הדין בשמים כסמל ליום הדין. השופר מיועד גם לזרז את בני האדם העומדים למשפט, לעורר בהם חרדה מיום הדין ולגרום להם להתחרט על מעשיהם הרעים ולחזור בתשובה. לקשר הזה שבין השופר לחרטה נמצא גם רמז לשוני במדרש: השופר קורא לנו "שפרו מעשיכם".¹¹
הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני הציע שתי משמעויות לתקיעת שופר: המשמעות האחת נוגעת לעם ישראל, והשנייה – לאנושות כולה. מבחינת עם ישראל, תקיעת השופר מזכירה את קול השופר במעמד הר סיני – "קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד" (שמות יט 16). מבחינה כללית – השופר הוא כלי הקורא למלחמה או המזהיר מפני מלחמה מתקרבת.¹² על פי פילון, תקיעת השופר בראש השנה מזכירה לנו, לעם ישראל, את מעמד הר סיני, ולאנושות כולה – את המלחמות ואת התקווה להפסקתן ולהיעלמות הרוע מן העולם, כמו שכתוב בתפילת ראש השנה: "וכל הרשעה (=הָרִשְׁעוּת שבעולם) כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". והכוונה לבקשה מה', שיבטל את כל משטרי הרוע בעולם (וכך ייפסקו המלחמות).

תשליך, מאכלי החג ומנהגים

תשליך היא תפילה שנוהגים לומר ליד מקווה מים – על שפת נהר או נחל, באר או בור מים – ביום החג הראשון של ראש השנה אחרי הצוהריים. לפי מנהג האשכנזים, אם היום הראשון של ראש השנה בשבת – אומרים תפילת תשליך ביום השני של החג. לפי מנהג הספרדים, אומרים תפילת תשליך תמיד ביום הראשון של ראש השנה (הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, הסידור והתפילה, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תשנ"ד – 1994, חלק שני, עמ' 169).

התפילה נקראת כך על פי אחד הפסוקים מספר מיכה (ז 19) הנאמרים בה: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם." המתפלל מבקש שה', "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע… כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (ז 18), ישליך את כל חטאיו למצולות ים. ולכן נוהגים לומר תפילה זו על יד מקווה מים, וגם לנער את שולי הבגד כסמל להתנערות מן החטאים. במשך השנים נוספו לאמירת התשליך פסוקים מתוך מזמורי תהלים.

תושבי ירושלים נוהגים לומר תפילת תשליך על יד בורות מים, ואילו תושבי צפת עולים למקום גבוה כדי שיוכלו לצפות על ים כנרת בשעת אמירת התפילה.

תפילת תשליך אינה נזכרת בתלמוד הבבלי (או הירושלמי) ומקורה ככל הנראה בימי הביניים. יש הסבורים שמנהג זה הוא זכר לחגיגת ראש השנה שערכו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה על יד שער המים בירושלים בתחילת ימי הבית השני.

בכול העדות יש מנהגים מיוחדים לראש השנה, וזאת על פי האמונה העממית כי המאכלים וההתנהגות של האדם בראש השנה עשויים להשפיע "על גורל השנה כולה".¹³ בליל ראש השנה נוהגים לאכול מאכלים המרמזים בשמותיהם על "סימנים טובים", ומקדימים לכל מאכל בקשה מיוחדת, הפותחת במילים: "יהי רצון". מנהג ישראלי מקובל, שמקורו במזרח אירופה – לאכול תפוח טבול בדבש, בצירוף הבקשה – "יהי רצון… שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". מנהג משותף לכל הקהילות הוא אכילת דג בראש השנה, משום שהדג מסמל ריבוי ופריון¹⁴ ובתור שכזה משמש גם קָמֵעַ מפני עין הרע.

ועוד נוהגים לאכול בראש השנה ראש של דג (או חלקים מראש של כבש), כסימן לשנת הצלחה שבה "נהיה לראש ולא לזנב". בעדות ספרד והמזרח אוכלים, בין השאר, תמרים – "שייתמו אויבינו ושונאינו"; קָרָא, סוג של דלעת – "שתקרע רוע גזר דיננו"; סלק – "שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו"; פולים מבושלים – "שיפלו שונאינו לפנינו"; גרעיני רימון – "שירבו זכויותינו כרימון".¹⁵
יש המקפידים בראש השנה ללבוש בגדים לבנים, בשל "כוחו המאגי-הסמלי של הצבע הלבן, הפועל כנגד הדין הקשה – השחור",¹⁶ וגם מסמל את תהליך הסליחה וההיטהרות. יש הנוהגים שלא להרבות בשינה בראש השנה, כדי שהשנה החדשה לא תעמוד בסימן שינה וגם כדי להישאר ערניים ביום הדין.¹⁸ ועוד נוהגים שלא לכעוס בראש השנה – כדי שהשנה החדשה לא תעמוד בסימן רוגז וכעס.

ראש השנה בספר נחמיה

בספר נחמיה (ח 1 – 13) מתואר ראש השנה שחגגו שבי ציון בהנהגתם של עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה. באותו היום – "בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" – קרא עזרא את התורה "מְפֹרָשׁ וְשׂוּם שֶׂכֶל" במעמד כל העם – "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ". תגובת העם לקריאה בתורה הייתה של בכי ואבל, אם למשמע העונשים שבתורה ואם מכיוון שבאותה תקופה היו שנהגו לצום בראש השנה (כפי שמפרש רס"ג). בעקבות תגובת זו ציוו עזרא ונחמיה על העם לשמוח בשמחת ראש השנה – "כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ (=לה')" (נחמיה ח 10). מצוות השמחה בראש השנה כללה אכילת מאכלים משובחים ושתיית משקאות מתוקים ומשלוח מנות למי שלא היה לו מזון מן המוכן. יש הסבורים שמנהג משלוח מנות בראש השנה בתקופת שיבת ציון מקורו במנהגי הפרסים לשלוח מתנות איש לרעהו בראש השנה הפרסי, הוא חג הפרוודיגאן.

העשרה - קישורים

הנוסח המלא של תפילת כל נדרי ומעשה רבי אמנון ממגנצא

הנוסח המלא והמנוקד של תפילת "ונתנה תוקף" – כולל תמצית סיפורו של ר' אמנון ממגנצא – וכן הקלטות של הפיוט מפי חזנים על פי מסורות של קהילות שונות – באתר פיוט