רבי יוחנן (בר נפחא)
מחכמי ארץ ישראל במאה השלישית לספירה. אחד האמוראים המרכזיים של התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי.
רבי יוחנן (180 – 279 לספירה בערך) היה גדול האמוראים, חכמי התלמוד, בארץ ישראל. הוא היה "אחד האישים המרכזיים בכל הספרות התלמודית", שהשפעתו ניכרת גם בתלמוד הירושלמי וגם בתלמוד הבבלי. בצעירותו גר בציפורי ולמד בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא, אך לאחר מכן עבר לטבריה והקים שם בית מדרש – לימים בית המדרש המרכזי בארץ ישראל.
רבי יוחנן היה ל"אישיות הדומיננטית" בתחום ההלכה בארץ ישראל ובכלל. אישיותו המרשימה ומעמדה של ארץ ישראל הגבירו את פרסומו ואת תחום השפעתו גם לעומת אישים בני זמנו בבבל – רב ושמואל.1
לפי המסופר בתלמוד, אביו של רבי יוחנן מת לפני שבנו נולד ואילו אמו מתה בלידתו.2 על משפחתו ועל מוצאו אין פרטים במקורות, מלבד הנוהג לכנות אותו שלא בפניו בר נפחא – בן הנפח.3 התלמוד הבבלי מספר בשבח יופיו של רבי יוחנן שאף העיד על עצמו כי היה מבעלי היופי בירושלים. יופיו נזכר גם בקשר לפגישתו עם ריש לקיש, ראש השודדים של אותם ימים, שראה את רבי יוחנן רוחץ בירדן, התרשם מיופיו וקפץ אחריו למים. רבי יוחנן הבטיח לריש לקיש שאם יחזור בתשובה, יישא לאישה את אחותו, שהייתה אף יפה ממנו. וכך היה. ריש לקיש נעשה חברו לתורה וגיסו.4
בחייו הבוגרים ידע רבי יוחנן מצוקה כלכלית5 וסבל רב: נולדו לו עשרה בנים וכולם מתו. הוא עצמו האריך ימים ומת ככל הנראה בשיבה טובה אך ערירי; תורתו ותלמודו הם ששמרו על זכרו והקנו לו חיי נצח.
רבי יוחנן מהחכמים המובילים את הלימוד בתלמוד הירושלמי, ביסס את מעמדה של המשנה וקבע את אחד הכללים היסודיים בהלכה: "הלכה – כסתם משנה",6 כלומר: הדעה הכתובה במשנה (שלא משמו של חכם מסויים) היא הקובעת והמוסכמת, ולא השיטות והדעות הנוספות הנזכרות במשנה בשמותם של חכמים או במקורות חיצוניים לה. לפי עיקרון זה, "פסק ההלכה העיקרי בעולם היהודי נשאר מעוגן במשנה". כלל עקרוני זה שימש פוסקים רבים במהלך הדורות ובהם רמב"ם.7