רות המואבייה

מבוא

רות המואבייה היא אחת משתי הנשים שהתנ"ך הקדיש ספר לדמותה ולקורותיה – מגילת רות.¹ רות, כלתה של נעמי, התאלמנה בצעירותה, וכאשר החליטה נעמי לחזור למולדתה, לבית לחם יהודה, התעקשה רות להילוות אליה. נעמי ניסתה להניא את כלתה הצעירה, אך רות דבקה בה והצהירה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ… עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א 16).²

רות הייתה אישה "שאין בה שום צד של פגם אישי", שדבקה בחמותה, בעם ישראל ובערכיו "בלי להראות סימן של עכבה או היסוס".³ רות, שהגיעה ליהודה חסרת כול, יצאה ללקט שיבולים בשדה, ושם פגש אותה בֹּעַז, בעל השדה וקרוב משפחה של נעמי, והחליט לשאת אותה לאישה. וכך, ולמרות מוצאה המואבי,⁴ נפלה בחלקה של רות הזכות הגדולה להיות סבתא-רבתא לדויד מלך ישראל.

רות במדרשי חז"ל היא אישה צנועה ונאמנה, התגלמותה של מידת החסד. ובשירה העברית היא "הוֹלֶכֶת מִמּוֹאָב-זִכרוֹנוֹת אַל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה",⁵ "נָכְרִיָה וּקְרוֹבָה"⁶ ומציתה אהבה ופריחה בשדות יהודה.

מעט יוצרים: את - רות

מאת:

• אליהו מייטוס

אַתְּ – רוּת, וַאֲנִי – קְרוֹבֵךְ גּוֹאֲלֵךְ,
אַתְּ בָּאת אֶל שָׂדִי, בָּאת בִּשְׁרַב-צָהֳרַיִם;
עַל שׁוֹבַךְ יונַי אָז הָגוּ אֶל צִלֵּךְ,
צַלְמֵךְ נְעָרַי אָז חָזוּ עַל הַמַּיִם…

אַתְּ בָּאת מִשְׁדֵמוֹת רְחוֹקוֹת וּקְלוּיוֹת,
כֻּלְּך – זִיו קָמָה, וְקָרָאת לִי אֵלַיִךְ, –
שִׁבֳּלֵי-הַזָּהָב בִּשְׂעָרֵךְ קְלוּעוֹת,
לִבְשָׂרֶךָ רֵיחַ-בָּר, אֵשׁ-תַּמּוּז בְּרַגְלַיִךְ…

אַתְּ – רוּת לִי, אַתְּ רוּת נָכְרִיָּה וּקְרוֹבָה,
יוּבָל מִתְרוֹנֵן בְּלַהֲטֵי-צָהֳרַיִם,
עֶדְנָה לֹא פִּלַּלְתִּי מִמֵּךְ לִי נָבְעָה,
נִמְסְכָה בְּדָמִי, הִשְׁתַּכֵּר כְּמִיָּיִן.

אַתְּ – רוּת, בִּגְלָלֵךְ הַקָּמוֹת בְּשֵׁלוֹת,
מִלְּמַעְלָה יִשְׁלוּ לְמַעֲנֵךְ פֵּרוֹת-חֶמֶד,
הָאֹשֶׁר יָנוּב עַל דְּרָכִים אֲבֵלוֹת,
וְיִגְמֹל יְבוּלוֹ בְּנַפְשִׁי הַחוֹלֶמֶת…

* אליהו מייטוס, "את – רות", בתוך: לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – אנתולוגיה, עמ' 477. © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם http://www.acum.org.il

רות המואבייה במקרא

כל עלילותיה של רות מתוארת בספר שעל שמה. מעבר לכך אין לנו כל מידע מתקופת המקרא על דמות זו ועל הסיפור שמסופר עליה.
רות הייתה אלמנתו המואבייה של מחלון (רות ד 10), בנם של נעמי ואלימלך, שעברו למואב מבית לחם יהודה בגלל הרעב בארץ. אין בכתוב פרטים על עברה של רות וגם לא תיאור של מראיה או אופייה. אלו עולים באופן עקיף ממעשיה ומהתנהגותה, כפי שהם מתוארים בספר שנקרא על שמה – מגילת רות. דבקותה הנחושה של רות בחמותה נעמי – על כל המשתמע מכך – באה לידי ביטוי בפתיחת המגילה, כאשר נעמי – שהתאלמנה מבעלה ושכלה את שני בניה, החליטה לחזור למולדתה, לבית לחם יהודה. רות – שלא כמו גיסתה ערפה⁷ – סירבה לחזור לבית הוריה (כהצעת נעמי) והתעקשה ללכת עם חמותה, למרות שהבינה היטב את משמעות החלטתה: עקירה ופירוד ממשפחתה, ממולדתה ומעמה: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". באותו מעמד הצהירה רות על נאמנות ללא סייג לחמותה ונשבעה: "כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (א 16 – 17).

לבית לחם הגיעה רות כנזקקת חסרת כול – אלמנה, גֵרה, וענייה – ויזמה פתרון שאיפשר קיום לה ולחמותה: היא, הנוכריה בעיר הזרה, יצאה ללקט שיבולים בשדה אחרי הקוצרים – כמנהג העניים.⁸ חריצותה וצניעותה הרשימו את בעל השדה, בֹּעַז, שנאמנותה לחמותה והחלטתה להיפרד מעברה נגעו אל לבו: "הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (ב 11).
רות אהבה את נעמי חמותה וככל הנראה גם נתנה ביטוי לרגשותיה, כפי שהעידו נשות בית לחם: "כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ… הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (ד 15). בֹּעַז שיבח את רות לא רק על יחסה אל חמותה – אלא גם על הצעד הנועז שעשתה בהחלטתה להסתפח לאמונת ישראל ולקבל עליה את עולם הערכים היהודי: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (ב 12). ביוזמת נעמי הלכה רות לגורן של בֹּעַז בלילה, שם פעלה לפי עצת חמותה, ובעדינות ובצניעות שאפיינו אותה ביקשה מבֹּעַז: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (ג 9).

בֹּעַז ראה בפעולתה זו של רות מעשה חסד: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר" (פס' 10) ושיבח אותה "כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (פס' 11). בעז פנה אל זקני העיר כדי לקרוא לקרוב המשפחה של נעמי לגאול אותה מבחינה משפטית (להעביר על שמו) את השדה של אלימלך – צעד שהיה כרוך בנישואין לרות, אלמנתו של מחלון. קרוב המשפחה סירב, כי לא רצה להתחתן עם מואבייה, ולכן עברה הזכות אל בעז, ולפי מנהג החליצה קיבל אישור משפטי לשאת את רות לאישה ולהקים זרע למחלון המת (ד 1 – 6):

"וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ" (ד 10).

וכך הגיע סיפורה של רות לסוף הטוב: בֹּעַז נשא את רות המואבייה לאישה וזכה לברכתם הנרגשת של אנשי בית לחם: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ד 11). ואמנם רות לא זו בלבד שהקימה בית בישראל – היא העמידה את בית המלוכה של האומה: רות ילדה את עובד אבי ישי – וסבו של דויד, וזכתה להיות סבתא רבתא של מלך ישראל.⁹

רות המואבייה במדרשי חז"ל

חז"ל דורשים בשבחה של רות המואבייה – נעימותה, צניעותה ומידת החסד שבה – ובזכות הגדולה שנפלה בחלקה להיות אֵם סבתו של דויד מלך ישראל. הם גם דורשים את משמעות השם רות בקשר לדויד המלך, שריווה את ה' "בשירות ותשבחות".¹⁰
רות במדרשי חז"ל היא אישה נעימה שכל מעשיה נאים וצנועים: בניגוד לכל הנשים בשדה שהיו מתכופפות ומלקטות – היא ליקטה בישיבה (מטעמי צניעות). כל הנשים היו "משחקות עם הקוצרים" אך רות הייתה "מצנעת עצמה". כל הנשים היו מלקטות בין העומרים – בניגוד לחוקי הלקט, ואילו רות הקפידה לנהוג כהלכה וליקטה רק "מן ההפקר" – מן השיבולים שנפלו בשעת הקציר.¹¹
הצטרפותה של רות אל עם ישראל הציבה בעיה קשה בשל מוצאה המואבי והאיסור מן התורה על נישואין בין ישראל למואב (ולעמון). חז"ל פתרו בעיה זו כשקבעו במשנה: "עמוני ומואבי אסורים – ואיסורן איסור עולם. אבל נקבותיהם (=הנשים שלהן) מותרות מיד."¹²
חז"ל תיארו לא רק את נחישותה של רות להצטרף אל עם ישראל – אלא גם את התהליך שהיה כרוך בכך ואת נכונותה לוותר ללא היסוס על תרבותה הנוכרית ולאמץ את דת ישראל. לפי המדרש (תוך התבססות על התיאור במגילה), נעמי היא שגיירה את רות והסבירה לה מה נדרש ממנה. תיאור הגיור מושפע מאורח החיים אוטופי בתקופת חז"ל: "בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות שלהם. אמרה לה [רות]: אל אשר תלכי – אלך. אמרה לה: בתי, אין דרכן של ישראל לדור (=לגור) בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה: באשר תליני אלין" – וקיבלה עליה את כל שאר המצוות.¹³
לפי חז"ל הייתה רות בת 40 כשהגיעה לבית לחם יהודה, ובדיוק באותו היום התאלמן בֹּעַז, שהיה אז בן 80 .¹⁴ את נכונותה של רות להינשא לבֹּעַז הזקן ולהקים זרע לבעלה המת מפרש המדרש כאות לטוב לבה ולתו החסד באישיותה: "כך היה בֹּעַז דורש: מה אוהבת אישה? בחור עני – מזקן עשיר. ואני בן שמונים שנה, ובאת אצלי לקדש שם שמים ."¹⁵
וכך גם את דברי רות לנעמי – "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בֹּעַז" – דרשו חז"ל: "לא אמרה – אשר עשה עמי [חסד], אלא – "אשר עשיתי עמו חסד". ומכאן הסיקו כי רות התכוונה לומר: "הרבה טובות עשיתי עמו (=עם בֹּעַז) היום בשביל שהאכילני פרוסה אחת".¹⁶

רות המואבייה בשירה העברית החדשה

השירה העברית החדשה באה למלא את החסר בסיפורה של רות המואבייה: תיאור מראיה והופעתה החיצונית – ולאו דווקא תיאור אישיותה ותכונותיה – כרקע לאהבת בֹּעַז לרות, המואבייה והנוכרייה.¹⁷
אליהו מייטוס מתאר את רות מנקודת מבטו ומבעד לעיניו של בֹּעַז המאוהב ברות ומתפייט עליה: " כֻּלֵּךְ – זִיו קָמָה, וְקָרָאת לִי אֵלַיִךְ , – / שִׁבֳּלֵי-הַזָּהָב בִּשְׂעָרֵךְ קְלוּעוֹת, / לִבְשָׂרֵךְ רֵיחַ-בָּר, אֵשׁ-תַּמּוּז בְּרַגְלַיִךְ."¹⁸ יצחק שלו, בשירו "פעם ראיתי את רות", מציג נקודות הסתכלות שונות על רות – בשתי נקודות זמן: פעם, כנראה בצעירותו, היא נראתה לו "קַלָּה עַל רַגְלֵי נַעֲרָה דַּקּוֹת", אבל עכשיו, בבגרותו, הוא מבין "כִּי אִשָּׁה בִּבְגוּרֶיהָ הָיְתָה / צוֹעֶדֶת לְאַט עַל מִלֵּאת יְרֵכֶיהָ, / הוֹלְכָה מִמּוֹאַב-זִכְרוֹנוֹת אֵל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה."¹⁹ ואף הוא מתאר את מראיה – "הַרְבֵּה זָהָב וָחוּם בַּשֵּׂעָר וּבָעוֹר", את שערותיה – "אָבִיב קָלוּי בָאֵשׁ", את "שִׁמְשׁוֹת עוֹרָהּ הַצָּחוֹת" ואת לחייה האדומות "מְלֵאוֹת דָּם כַּמִזְרָק". אברהם שמואל שורץ בשירו "רות"²⁰ מדגיש את ראשיתה של רות בבית לחם ואת הופעתה העלובה: "גַּלְמוּדָה וְנָכְרִיָּה תּוֹעָה הִיא בִּשְׂדֵי בֵּית-לֶחֶם,/ …תַּרְמִיל רֵיק וְטָלוּא לָהּ עַל הַשֶּׁכֶם / וּמְכַסָּה מַעֲרֻמֶּיהָ שַׂלְמָה פְּשׁוּטָה, בָּלָה". שיר זה מייחס לרות געגועים כואבים למשפחתה ולמולדתה – שאין להם ביטוי במקרא: "וּצְבָא גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים מוֹשְׁכִים נַפְשָׁהּ הָרוֹעֶדֶת / לְיִפְעַת אַרְצָהּ, לְאָבִיהָ וּלְעֶרֶשׂ הַמּוֹלֶדֶת, / לְאַחְיוֹתֶיהָ וּלְשִׁירָן שֶׁאַהֲבָה…" לסיום מנחם הדובר בשיר את רות ומבטיח לה סוף טוב, "אושר חדש". יצחק שלו בשיר על מגילת רות מסכם את אווירת הנועם האופפת את הסיפור במגילה – ואת דמותה של רות: "אֶלוֹהָ – נוֹתֵן הֵרָיוֹן, / הַשְּׁכֵנוֹת – קוֹרְאוֹת שֵׁם לַיִּלּוֹד. / …וּכְמוֹ נָח הַתַּנַ"ךְ הַגָּדוֹל מֵעֲמַל נְבִיאָיו וּמַלְכוּתָיו / וְאֶל שְׂדֵה-הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצֹרוּן. וְאֵיךְ / בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעוֹבֵד – אֶת יִשַּׁי, וְיִשַׁי אֶת דָוִד ".²¹

העשרה - קישורים

יאיר זקוביץ, "רות: מגמת המגילה", קטע מפירושו למגילת רות – באתר מקראנט

יהודה איזנברג, "נאמנות ואהבה במגילת רות", על דמותה של רות – באתר דעת

מאמר של שולה אברמסקי, "עמך עמי ואלהיך אלהי – חוטים של חסד במגילה של רעות" – באתר דעת

מאמר של הרב אריה ויסרזון, "מי את בתי? (רות ג טז)" – באתר דעת

עתליה ברנר, "נשים זרות במקרא" – על היחס לנישואים עם נשים ממוצא זר במקרא, בהן רות המואבייה – באתר מקראנט