רש"ר הירש

ר' שמשון בן רפאל הירש (1808 – 1888), מייסד ומנהיג של קבוצת האורתודוקסיה החדשה (הניאו-אורתודוקסיה), שנאבקה בתנועה הרפורמית בגרמניה. רש"ר הירש נולד (תקס"ח – 1808) בהמבורג ונפטר (תרמ"ט – 1888) בבפרנקפורט, שבה פעל במשך 38 שנים.

בשנת 1850 עבר לפרנקפורט כדי לשמש רב בקהילה חדשה – "עדת ישורון", ושם גם הקים וניהל בית ספר יהודי, שפעל לפי חזונו והתבסס על העיקרון של "תורה עם דרך ארץ"¹ – שילוב לימודי קודש ולימודים כלליים. רש"ר הירש טיפח את השילוב של קודש וחול, של אורח חיים דתי קפדני והשכלה כללית ומעורבות בחיים הכלליים, וזאת בהשפעת "עולם המחשבה של ההשכלה".

לפי תפיסתו של רש"ר הירש, "האידיאלים הדתיים של היהדות והאידיאלים של המוסר הכלל-אנושי זהים הם", אך בניגוד ליהודים הרפורמים בני זמנו בגרמניה – האמין הירש כי ליהדות יש רק דרך אחת, והיא דרכה של תורה, המתבססת על קיום דקדקני של אורח חיים דתי, שכן רק בשמירה על מצוות התורה יוכל היהודי למלא את "שליחותו המיוחדת" ולתפוס "מקום של כבוד" בחברה.²
הירש תרגם לגרמנית והוסיף ביאור (בגרמנית) לחמישה חומשי תורה ולספר תהלים, ונוסף על כך פרסם גם שני ספרים המציגים את השקפותיו על היהדות: "איגרות צפון" – ובגרמנית: "תשע עשרה איגרות על יהדות": ספר המציג התכתבות בין צעיר יהודי משכיל ומתלבט בשם בנימין – ובין חברו נפתלי, המקיים אורח חיים דתי קפדני. ספרו השני – "חורב"- כולל "מסות על חובותיו של ישראל בגלות". רש"ר הירש גם ייסד בפרנקפורט את כתב העת "ישורון" (1845) שנועד לשמש במה להגנה על היהדות.
וכך מסביר הרב הירש את "משאלת נפשו של המחבר" בפירוש המקרא: "לבאר את פסוקי המקרא מתוך עצמם, לשאוב את הביאור הזה מתוך הביטוי המילולי לכל גווניו, לדלות את פירוש המילים מתוך אוצר לשון כתבי הקודש, לשאוב ולתאר, על ידי מחקרי לשון אלה ומתוך מסורות ההלכה והאגדה שנמסרו לנו מימי קדמוניות אומתנו יחד עם נוסח התנ"ך, אותן אמיתות, אשר עליהן מושתתת השקפת העולם והחיים היהודית, ואשר הן חוקות חיי ישראל לעולם ועד". ועוד הביע רש"ר הירש את תקוותו, "שתרם… תרומה צנועה להכרה על אודות אחידותה המלאה של הרוח המפעמת בכתבי הקודש של דבר ה', וכן להכרה שהרוח הזאת איננה נחלתם של ימי הקדם שאבד עליהם הכלח, אלא חיה היא אתנו בהווה, ובה תקוות העתיד של כל מאוויי האנושות" (שמשון בן רפאל הירש, חמישה חומשי תורה, כרך א, תרגם הרב מרדכי ברויאר, מוסד יצחק ברויאר, תשל"ו – 1976 , עמ' 15).³