תכנית באזל
המצע הרשמי של התנועה הציונית שנוסח בקונגרס הציוני הראשון (באזל, 1897) וכלל את יעדיה: פיתוח ארץ ישראל (אז בשלטון התורכים), פעילות ציונית בתפוצות והשגת הסכמת המעצמות להגשמת הציונות.
תכנית באזל הגדירה את המצע הרשמי של התנועה הציונית ואת מטרתה. התכנית נוסחה בקונגרס הציוני ה-1 (תרנ"ז – 1897) (בגרמנית) בידי מקס נורדאו, ואושרה לאחר ויכוחים רבים. ניסוח התכנית היה מעורפל ורב משמעי: "מטרת הציונות היא להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ ישראל, שיובטח לפי המשפט הפומבי (משפט הכלל)."1
ניסוח זה נועד למנוע סיבוכים בינלאומיים: הבחירה במונח חסר משמעות פוליטית "בית-מולדת" נועד למנוע התנגדות מצד השלטון העות'מני ששלט בארץ והיה עלול לראות בהגדרה פוליטית חתרנות נגדו.
מטעם זה גם נבחר המונח "משפט פומבי" (או: "משפט הכלל") ולא המונח השגור – "המשפט הבינלאומי": הרצל שכנע את חברי הקונגרס כי השימוש במונח "המשפט הבינלאומי" האחרון יתפרש על ידי התורכים כקריאה תיגר על שלטונם, וביקש שלא להכביד "על ידי כפיית מונח, שֶׁאוּלַי הוא מדויק יותר מדי".2
תכנית באזל הגדירה ארבעה יעדים:
(א) פיתוח הארץ על ידי התיישבות של חקלאים, בעלי מלאכה ותעשייה ופועלים, "באופן שישרת את המטרה".3
(ב) התארגנות יהודי התפוצות לפעילות ציונית מקומית וארצית, שתכלול איסוף כספים, "בהתאם לחוקי הארצות השונות".
(ג) הפצת הרעיון הציוני והגברת התודעה הלאומית.
(ד) פעילות דיפלומטית להשגת הסכמתן של המעצמות והממשלות להגשמת הציונות.
בקונגרס ה-14 (תרפ"ה – 1925) הקים ז'בוטינסקי את "ברית הציונים הרביזיוניסטים", שדרשה לבדוק מחדש את תכנית באזל ולהוסיף הצהרה מפורשת בדבר מטרתה הסופית של הציונות: הקמת מדינה עברית בארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. מרבית חברי התנועה הציונית לא הסכימו להצעתו של ז'בוטינסקי – לאו דווקא מטעמים אידאולוגיים אלא מ"שיקולים טאקטיים".4
הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר הקמת המדינה – הקונגרס הציוני ה-23 (תשכ"א – 1951) – היה הראשון בקונגרסים של ירושלים, ובו הוחלט לעדכן את תכנית באזל ולהתאימה לנסיבות החדשות – וכך נוסחה "תכנית ירושלים".