תפילת נשים

מִשְׁנָה

לפי קביעת המשנה, המסורת מחייבת גם נשים בתפילה – ליתר דיוק: בתפילת העמידה, שהיא המרכזית בתפילות היום.¹ התלמוד הירושלמי מנמק את קביעת המשנה ומסביר כי תפילת העמידה כוללת בקשות לרחמים, וכל אדם – גבר ואישה כאחד – צריכים לבקש רחמים על עצמם.² מצוות הנשים להתפלל נזכרת בפסיקת רמב"ם, שקבע כי גם נשים חייבות בתפילה – אך לא בתפילה הקבועה כניסוחה בסידור התפילה, אלא כתפילה יומית, אישית וספונטנית. לתפילה זו יש שלושה מרכיבים: היא פותחת בשבח לה', ממשיכה בהצגת בקשות אישיות מה' ומסתיימת בהודיה לה' על חסדו וטובו.³ דוגמה לתפילת אישה מסוג זה מופיעה כבר בתנ"ך – בתפילת חנה (שמואל א, א 10 – 12), המציגה תחינה ובקשה אישית לצד נדר של הודיה לה'.⁴
גישת חז"ל ופסיקת ההלכה, לצד נסיבות חברתיות הקשורות לתפקידי האישה ומעמדה (אי ידיעת קרא וכתוב והבנת העברית), גרמו לכך שבמהלך הדורות לא השתתפו הנשים בתפילה בבית הכנסת. הן מיעטו להגיע לתפילות, ונהגו לבוא במקרים נדירים לבית הכנסת בשבת, בעיקר לרגל אירועים (כגון: בר מצווה, שבת חתן) וכן בחגים ובימים נוראים. וגם כאשר הגיעו לתפילה – הן היו בבחינת נוכחות-נסתרות מאחורי מחיצה או וילון בעזרת הנשים. ועם זאת, היו נשים בתפוצות ישראל בכל הדורות שנהגו להתפלל בביתן, ואף חיברו תפילות בעבור כלל הציבור או בעבור נשים בלבד, ובהן בקשות לשלום העם ולעניינים שבשגרת היום-יום והמשפחה. כמו כן נכתבו ונערכו בידי גברים תפילות שנועדו לנשים – כגון תפילת אב לבתו או תפילת חתן לכלתו.⁵ ובמקצת קהילות אשכנז היו נשים שנהגו להתפלל בעבור נשים אחרות.⁶
בשנים האחרונות וברוח התקופה חלו שינויים בתפילת הנשים. בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות נשים הם חלק מלא מהקהילה ולכן שותפות מלאות בתפילה. בקהילות אורתודוקסיות מודרניות חל שינוי משמעותי, וזאת במטרה לצמצם את חוסר השוויון בין גברים לנשים בתפילה ובבית הכנסת – מבלי לפרוץ את גבולות ההלכה האורתודוקסית. כך נוצרו מניינים שוויוניים⁷ לצד מנייני תפילה של נשים לקריאת מגילה בפורים על ידי נשים ועבור נשים, ומנייני תפילה לקריאת התורה של נערות בנות מצווה ובשמחת תורה.