ביקורת המקרא

בשם "ביקורת המקרא" מתכוונים למחקר המדעי של המקרא ללא כל הנחות מוקדמות ובאמצעות שיטות וכלים הנהוגים בחקר כל יצירה ספרותית שהיא. וזאת בניגוד לגישה המסורתית לפרשנות התורה, המבוססת על האמונה כי התורה נאמרה מפי האל, וכי ספרי המקרא כולם נכתבו ברוח הקודש, ולפיכך חלים עליהם דרכי חקירה ופרשנות העולים בקנה אחד עם קדושתו וייחודו של התנ"ך כספר הספרים – ולא כספר שהוא ככל הספרים.
את ראשיתה של ביקורת המקרא מייחסים לברוך שפינוזה, שבספרו "מאמר תיאולוגי-מדיני" (1670) הניח את היסודות לביקורת המקרא המודרנית וקרא לפתח שיטה מדעית בחקר המקרא, שתתבסס על איסוף נתונים, השוואתם והסקת מסקנות – כנהוג במדעי הטבע: "הכרח הוא גם לשם הפירוש של המקרא לערוך היסטוריה אמיתית של המקרא, וממנה…להסיק במסקנות נכונות את כוונתם של מחברי המקרא."

שפינוזה היה הראשון שהעז לכתוב כי "החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה", וספרי הנביאים הראשונים נכתבו "אחרי גלות בבל", כנראה בידי עזרא הסופר "שחיבר חיבור אחד מספר בראשית עד מלכים ב."¹
שפינוזה היה יהודי – בן למשפחה של אנוסי ספרד שחזרו ליהדות – אבל ממשיכיו בחקר המקרא הביקורתי היו ברובם חוקרים נוצרים ממרכז אירופה ומערבה.
תחילה התרכז המחקר המדעי של המקרא בסוגיות הקשורות לחיבור התורה ועריכתה. "תורת התעודות" היא אחת השיטות שפותחו במגמה להסביר את תהליך היווצרותם של ספרי התורה. על פי שיטה זו, שפותחה במאות 18 – 19 והתגבשה באסכולת ולהאוזן, התורה איננה חיבור אחיד, אלא צירוף של ארבעה מקורות:

• מקור יהוויסטי (J),
• מקור אלוהיסטי (E),
• מקור דברימי (D)
• ומקור כוהני (P).

אחד התבחינים הראשונים לזיהוי מקורות אלו היו חילופי שמות האלוהים שבתורה, ועליו נוספו תבחינים הנוגעים לענייני לשון וסגנון, כגון חילופי לשון וסגנון, כפילויות וחזרות, המעידים, לפי גישה זו, כי נוסח התורה שבידנו מבוסס על אותם ארבעה מקורות.
ביקורת המקרא כוללת "ביקורת נמוכה" – העוסקת בנוסח המקרא במטרה לשחזר את הנוסח המקורי של הטקסט, לצד "ביקורת גבוהה" – ביקורת ספרותית המבקשת לזהות את מחבר הטקסט, את הרקע ההיסטורי-תרבותי העולה מן הטקסט, את רבדיו השונים ואת תבניותיו הספרותיות.²