בצלאל – ראשית וחזון

בצלאל - בית מדרש לאומנות ולמלאכות-אומנות

ראשיתו של חזון בצלאל בפגישתו של בוריס שץ עם ההנהגה הציונית בברלין בשנת תרס"ה – 1905. שם גיבש יחד עם שותפיו לרעיון את היוזמה להקים בית מדרש לאומנות, שיהיה מפעל התרבות הציוני המרכזי בארץ ישראל המתחדשת.¹

כעבור שנה הגיע שץ לירושלים, וחודשיים לאחר מכן החל לפעול במרכז העיר "בצלאל – בית מדרש לאומנות ולמלאכות אומנות" – על שמו של בצלאל בן אורי המקראי, בונה המשכן.²

תחילה היה בצלאל שילוב של בית מדרש לאומנות ובתי מלאכה, שבהם ייצרו חפצי אומנות שימושית למכירה. אך זו הייתה רק ההתחלה: שץ לא הסתפק בהקמת בית מדרש ובתי מלאכה, אלא שאף לייסד בירושלים מרכז תרבותי ורוחני יחיד מסוגו: חממה של תרבות ואומנות, שתהיה מקור השראה לסגנון ארץ-ישראלי יהודי ציוני חדש, המשלב מזרח ומערב, ישן וחדש, במטרה לעצב "אומנות לאומית מקורית".
שץ האמין כי האומנות היא הביטוי לרוח העם, וקיומה של יצירה יהודית בארץ היהודים היא תנאי חיוני לתחייתה של האומה. בשנותיו הראשונות אכן היה בצלאל למרכז של חיי התרבות בירושלים, והוא כלל בית מדרש לאומנות – ובתי מלאכה לאומנויות. בית המדרש לאומנות משך אליו צעירים יהודים רבים מן הארץ ומרחבי אירופה³ ולצוות המורים התגייסו אומנים יהודים ובהם אפרים משה ליליין, אבל פן וזאב רבן.

אנשי בצלאל ביקשו לעצב סגנון אומנותי יהודי-עברי, המשלב סמלים מסורתיים מחפצי קודש יהודיים יחד עם דימויים ומוטיבים מנופי הארץ ודמויותיה ומן הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו בה (מטבעות, רצפות פסיפס ועוד). כל זאת במטרה ליצור "סגנון ארץ-ישראלי" חדש ומקורי.
בתי המלאכה של בצלאל נועדו, בין השאר, להביא לשינוי באורח החיים של היישוב הישן בירושלים ולספק פרנסה לבני העיר, וגם לשמש מקור הכנסה קבוע לבצלאל ממכירות של חפצי אומנות וקודש לתיירים ולצליינים. שץ החל את פעילותו בתנופה גדולה: הוא ארגן קבוצה של 120 סתתי אבן יהודים ופתח בתי מלאכה שבהם עסקו בני העדות באומנויות השונות – צורפות ועיצובי כסף (פִילִיגְרָן), אריגת שטיחים, ייצור חפצי אומנות מעץ זית ונחושת, ייצור רהיטים קלועים, עבודות נגרות, קרמיקה ועוד.⁴
בתי מלאכה אלו היו בשנותיה הראשונות של בצלאל המעסיק הגדול ביותר בארץ: כ-500 אנשים⁵ ונשים עבדו ולמדו בבצלאל והציגו (ומכרו) בתערוכות בערים באירופה ובארצות הברית, שבהן היו קהילות יהודים גדולות.
חזון בצלאל של בוריס שץ כלל בית ספר לאומנות,⁶ בתי מלאכה לייצור חפצי אומנות – וגם מוזיאון לאומנות יהודית מרחבי העולם. לשם כך החל ללקט חפצי קודש ואומנות מקהילות ישראל ומוצגים ארכיאולוגיים שנחשפו בארץ ישראל.
וכאשר עבר בצלאל לשני הבניינים ברחוב שמואל הנגיד (תרס"ח – 1906), הקים שץ באחד מהם את המוזיאון – "בית הנכות הלאומי בצלאל". המוצגים במוזיאון נועדו לשמש מקור השראה לתלמידי בצלאל ולסגנון הארץ-ישראלי החדש, והיו לימים הבסיס להקמת מוזיאון ישראל בירושלים (תש"ך – 1960).

התנ"ך באומנות בצלאל

סיפורי התנ"ך זכו למקום נכבד באומנות הארץ-ישראלית, שראשיתה באסכולה המייסדת של בצלאל, בעיקר בתחום הציור וההדפס.⁷ לתפיסתם של מייסדי בצלאל, ובראשם בוריס שץ, היה לאומנות תפקיד בחיזוק התודעה הציונית של היהודים, ולפיכך "גויסה האומנות כולה לעניין היהודי או הציוני, וכמעט לא ניתן היה למצוא בה ביטוי אישי-פרטי."⁸

ייעוד זה השתקף באמצעים ובמוצרים של אומני בצלאל – כרזות, הדפסים, איור ספרים וחפצים שימושיים – ובא לידי ביטוי גם בנושאי יצירותיהם:
א. תיאור טיפוסים בני עדות שונות שחיו בירושלים בתחילת המאה ה-20. אומני בצלאל ביקשו לגשר בין מזרח למערב ובין עבר להווה ונמשכו בעיקר לדמויות המזרחיות כהות העור (דוגמת התימנים), ואלו שימשו להם דגם לגיבורי התנ"ך ואף לחלוצים עבריים. המזרחיות משכה את האומנים שמוצאם היה מאירופה, ונראתה להם יוצאת דופן ואופיינית לארץ ישראל, ואף מדגישה את הזיקה השורשית של העם היהודי לאבותיו מתקופת המקרא.
ב. תיאורי סיפורים ודמויות מן התנ"ך וההיסטוריה היהודית כחולייה מקשרת בין העבר הרחוק להווה המתחדש. מן התנ"ך וההיסטוריה היהודית שאבו אומני בצלאל סמלים שהמחישו את ההתחדשות היהודית בארץ ישראל, ובהם: מנורת שבעת הקנים, מגן דויד, שבעת המינים שבהם התברכה הארץ ועוד. סיפור המרגלים שימש השראה לסמל העלייה לארץ (לימים – סמלו של משרד התיירות) – שניים הנושאים אשכול ענבים על גבי מוט. דמויותיהם של משה רבנו, של דויד בניצחונו על גלית, של מתתיהו החשמונאי (ועוד) היו סמל למאבק על שחרור עם ישראל ועצמאותו. איורים של מגילת רות ושיר השירים הציגו תמונה אידילית של עם היושב בארצו וחי על אדמתו.