גזירות תתנ"ו – וקידוש השם

גזירות תתנ"ו (1096) אירעו בתחילת מסע הצלב הראשון, שפתח את מסעי הצלב של הנוצרים באירופה בימי הביניים. מסע הצלב הראשון (כמו אלו שבאו אחריו) נועד לשחרר את המקומות הקדושים בארץ ישראל מידי הכופרים המוסלמים, אך בדרכם לארץ ישראל פרעו הצלבנים בקהילות היהודים "הכופרים" באזור הריינוס, קהילות וורמיזה ומגנצה, והעמידו אותם בפני בחירה אכזרית – להתנצר או למות על קידוש השם: "נכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל – או יהיו כמונו."
היהודים ניסו להגן על עצמם, אך לא היה בידם לא נשק ולא אמצעי הגנה אחרים, ופניותיהם לקיסר ולשליטים מקומיים לא נענו. במגנצה עצמה נהרגו יותר מ-1,000 יהודים, הן בידי הצלבנים והן בהתאבדות המונית על קידוש השם.
מבחינתם של יהודי אשכנז, גזירות תתנ"ו היו "מלחמת ישראל על קידוש שם אלוהיו". אמנם היו רבים שהסכימו להמיר את דתם מאונס, בתקווה להמשיך ולקיים את יהדותם ככל שיוכלו "ולשוב בשעת כושר ראשונה ליהדות".¹ אך לא הם שעיצבו את אירועי תתנ"ו, כפי שנחרתו בתודעת הדורות הבאים, אלא אותם שהקריבו את עצמם ואת ילדיהם במצוות האמונה התמימה "לה' אלוהי צבאות… בלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו".
האיבוד לדעת ההמוני בגזירות תתנ"ו נתפס "כדרך לרבים וערך דתי מנחה", ומותם על קידוש השם לא נעשה מתוך ייאוש – אלא מתוך בחירה ואמונה. התיאורים של קידוש השם בגזירות תתנ"ו לא פסחו על האימה והפחד "והספק הנוקב שבהריגת הילדים",² אך הגדירו עמידה זקופה של יהודים באמונתם "בעולם שבו נישאת האמונה וגאוותה על חודי החרבות". אלו שבחרו בקידוש השם ולא בהמרה זמנית ראו בעצמם ובילדיהם ההרוגים קרבן תמים שנבחר בשל שלמותו.³ הם האמינו כי הנקמה בוא תבוא במפלתם של הצלבנים, שייווכחו לדעת "כי על הבל הפילו פגרינו… ובהבלם שמו ביטחונם".⁴