מגילת העצמאות

מגילת העצמאות היא מסמך היסוד של מדינת ישראל שאותו קרא דוד בן-גוריון במעמד ההכרזה על הקמת המדינה.¹

מגילת העצמאות פותחת בתיאור תמציתי של הקשר ההיסטורי והלאומי בין עם ישראל לארץ ישראל וקובעת: "בארץ-ישראל קם העם היהודי,² בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

הסקירה ההיסטורית הקצרה מדגישה, כי קשר זה בין העם לארצו נמשך גם במהלך הגלות הארוכה ובכל התפוצות שבהן שמר עם ישראל אמונים לארצו, "ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". לסיום פסקה זו נזכרות ההתרחשויות הדרמטיות בעם ישראל מאז ראשית התנועה הציונית, ובהן: הקונגרס הציוני, הצהרת בלפור, השואה, מבצעי ההעפלה, והחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

לאחר הסקירה ההיסטורית מופיעה ההכרזה עצמה:

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

מגילת העצמאות עברה כמה גלגולים בפרק זמן קצר יחסית – כשלושה שבועות, שבמהלכם נכתבו כמה טיוטות. מלאכת הניסוח הועברה בתחילה לטיפולו של פנחס רוזן, ראש המועצה המשפטית ושר המשפטים הראשון.

הטיוטה הראשונה³ נתנה ביטוי להשקפה הדתית, המבססת את הקשר בין העם לארצו על הבטחת הארץ לאבות – לאברהם, ליצחק וליעקב. בשלב זה היו במגילה שלוש פסקאות: הסקירה ההיסטורית, ההכרזה ("לפיכך נתכנסנו") ופסקת הסיום – "מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים…" כבר בטיוטה זו הופיע הביטוי "צור ישראל" – שנותר על כנו גם בניסוח הסופי, כביטוי פשרה במחלוקת בין דתיים לחילונים על הוספת שם ה' למגילת העצמאות.⁴

בשלב הבא נוספה למגילה עוד פסקה, שהציגה את העקרונות הדמוקרטיים והמוסריים של מדינה "יהודית, חופשית, עצמאית ודמוקרטית."⁵ פנחס רוזן ערך את הטיוטות שקיבל – אך הטיוטה שהציע נדחתה בטענה שהדברים נוסחו בלשון משפטית חסרת השראה ובנימה גלותית ומתנצלת.

מלאכת הניסוח הועברה לוועדה בת חמישה חברים, ובראשם משה שרת (לימים ראש הממשלה השני), אך גם הטיוטה שהציעו לא התקבלה.⁶ דוד בן-גוריון החליט לקבל על עצמו את עריכת הנוסח הסופי:⁷ הוא השמיט את הניסוחים המשפטיים, קיצר את הדברים וגם ערך שינויים, ובכלל זה – בפסקה שעסקה בדיוקנה של המדינה: המילה "דמוקרטית" הושמטה, והיא פתחה במחויבותה של המדינה לעם היהודי: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות".

בעניין אופייה של המדינה וחובותיה לכלל אזרחיה נאמר כי המדינה

[המדינה] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

בן-גוריון הוסיף את הפתיחה הקובעת את הזהות בין ראשית העם והארץ: "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזאת במטרה לעגן את תביעת העם היהודי לארץ ישראל במוסכמה, שלכל עם יש מולדת משלו – ארץ שבה קם ונוצר והיא, לפיכך, ארצו.

מגילת העצמאות נחתמת במשפט:

מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

הנוסח המלא של מגילת העצמאות וצילום מגילת הקלף שעליה נכתבה (לאחר טקס ההכרזה) – באתר הכנסת.