ספר המוסר – ר' זכריה אלצ'אהרי

ספר המוסר נכתב בעברית בידי ר' זכריה אלצ'אהרי בתקופה שבה היה כלוא בבית הסוהר בצנעא שבתימן יחד עם יהודים אחרים מבני העיר. הספר נכתב כנראה בשנים 1568 – 1569, אך שובצו גו גם חלקים שנתחברו שנים רבות קודם לכן.

ספר המוסר מציג סיפורים קצרים ומחורזים בסגנון המַחְבֶּרֶת (מקאמה), בהשראת יהודה אלחריזי ועמנואל הרומי, בהשפעת שירתם של יהודה הלוי ושלמה אבן גבירול והשירה הערבית. שמו של הספר מעיד על מטרת כתיבתו: להציג לקורא דברי מוסר ולקח מן התלאות שפקדו את יהודי תימן כעונש על חטאיהם.

וכך כותב אלצ'אהרי בפתיחה לספרו:

"נשאני לבי לספר קצת מהקורות המגיעות אלינו ומהצרות התוכפות אותנו, אנחנו רוב הקהל השוכנים במדינת צנעא, כמעט היינו כצאן אשר אין להם רועה להודיע לדור האחרון. אקרא אליהם בגרון."¹

בהתאם לכותרתו, יש בספר פרקים מחורזים העוסקים בנושאים כבדי משקל – במוסר, בפילוסופיה, ובקבלה – לצד סיפורים קלילים יותר, ובהם: רשמי מסעותיו של אלצ'אהרי ברחבי המזרח הקרוב והרחוק; סיפורי עם, משלי חיות, חידות ושעשועי לשון; וכן שירי ידידות ושבח, בהשפעת שירת החול של משוררי ספרד.

כאמור, ספר המוסר נכתב בסגנון המקאמה, ובו שני גיבורים: הגיבור הראשי – אבנר בן חלק, איש חד לשון, משורר והרפתקן, שהוא בן דמותו של הַמְסַפֵּר, אלצ'אהרי. לצדו גיבור משנה – איש פשוט בשם מרדכי הצידוני. שני הגיבורים אינם נמצאים יחד באופן קבוע: בתחילת כל סיפור הם נתקלים זה בזה, אך בסופו של כל סיפור אבנר בורח ממלווהו בדרכים שונות ונעלם – עד לסיפור הבא. שני הגיבורים מופיעים בתיאורי המסעות בארצות המזרח – בהודו ובפרס, בתימן, בבבל, ובתורכיה, בסוריה ובארץ ישראל – כולם מקומות שבהם ביקר אלצ'אהרי עצמו במסעותיו.
התיאורים בספר ספרותיים מעיקרם, אך משולבים בהם פרקים בעלי חשיבות היסטורית – אירועים שקרו בתימן בימיו וכן תיאור דמויות ומקומות ממסעותיו – ואלה משמשים מקור מידע על קהילות היהודים בימיו.² מבחינה לשונית יש בספר שימוש נרחב במילים ובביטויים מן התנ"ך, אף זאת בהשפעת משוררי ספרד, אך יש בו גם שימוש – מצומצם אמנם – בלשון חז"ל.
רוב יצירתה של יהדות תימן היא ספרות קודש, וספר המוסר היה לפיכך יוצא דופן בתכניו ובסגנונו. עם זאת הייתה לספר השפעה גדולה על יהודי תימן ועל יצירתם. ספר המוסר מעיד כי מחברו, ר' זכריה אלצ'אהרי, היה מלומד ומשורר יוצא דופן, אדם " בעל נפש שאפתנית ודינמית, שצר לה המקום בארצה", והוא מצא פורקן לרוחו הסוערת במסעותיו על פני ימים וארצות, כמו גם במסעותיו הרוחניים – "בהתמכרות לחכמה ולמדע."³