פדיון הבן

מצוות פדיון הבן נזכרת לראשונה בתורה, בספר שמות: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה – לִי הוּא" (שמות יג 2).¹ מצווה זו נמסרה לבני ישראל לאחר מכת בכורות – האחרונה במכות מצרים – שבה מתו כל בכורי מצרים, ואילו בכורי בני ישראל לא נפגעו כלל.
מצוות פדיון הבן היא ביטוי של הודיה לה' על הצלת בכורי בני ישראל בזמן יציאת מצרים, כמו גם הכרה בבעלותו המוחלטת על העולם וכל ברואיו.² מצוות פדיון הבן נוגעת לבן בכור לאמו (ולא בהכרח לאביו) שנולד בלידה טבעית דרך הרחם – פֶּטֶר רֶחֶם (שם 12), והטקס הוא פעולה סמלית שבה פודים את הבן באמצעות תשלום כסף לכוהן. ולכן בן בכור שנולד לאם או לאב מצאצאי שבט לוי – פטור מפדיון הבן.
טקס פדיון הבן נערך במלאות 31 יום להולדת הבן, וזאת מאחר שלפי ההלכה (ועובדות החיים בימים עברו) – במשך 30 הימים הראשונים לאחר הלידה נמצא התינוק בסכנת חיים, ורק בחלוף הסכנה (ביום ה- 31) הוא נחשב לאדם ("בר קיימא") ופודים אותו. את הטקס עורכים ביום חול, ולכן אם היום ה-31 חל בשבת או בחג – מקיימים את טקס הפדיון במוצאי השבת או החג.
טקס פדיון הבן התגבש במשך מאות שנים, אך ראשיתו – ושתיים מברכותיו – נזכרים כבר בתלמוד הבבלי.³ הפדיון נעשה באמצעות חמישה שקלי כסף (ויקרא כז 6) – חמישה מטבעות של כסף טהור, והחברה הממשלתית למדליות אף הנפיקה מטבע מיוחד לפדיון הבן. בפתיחת הטקס מביא האב את בנו אל הכוהן ומצהיר: "אשתי הישראלית ילדה לי בן בכור זה." ולשאלת הכוהן, אם הוא רוצה בבנו או בחמשת השקלים, עונה האב: "את בני בכורי אני רוצה יותר, והא לך חמישה סלעים בפדיונו." האב מברך על פדיון הבן ומוסיף ברכת שהחיינו, נותן לכוהן את הכסף, שמחזיר לאב את בנו ומברך את הרך הנולד.⁴ הטקס מסתיים בסעודה חגיגית.
לקראת הטקס נוהגים להלביש את התינוק בבגדים נאים במיוחד, להניחו על כר לבן או על מגש ולשים מסביבו תכשיטי כסף וזהב. את דמי הפדיון מעביר הכוהן לצדקה, או מחזיר לאבי התינוק או תורם לבית הכנסת, שכן הטקס בימינו הוא סמלי בלבד.