שמשון

שמשון בן מנוח משבט דן, דמות מקראית מספר שופטים. היה אחרון השופטים שעליהם מסופר בספר.¹ שמשון שפט את ישראל 20 שנה, ותקופת מנהיגותו, כמסופר בספר, הייתה רצופה במעשי גבורה רבים נגד הפלשתים, שאותם ביצע כלוחם יחיד ונועז בעל כוח אלוהי פלאי.² למעשי שמשון וקורותיו אופי אגדי וחריג בספר שופטים, ומשובצים בהם תפילות, חידות ושירי ניצחון.
בחירת שמשון לשופט הייתה מיוחדת במינה: שמשון היה בן לאישה עקרה שנבחר לתפקידו בטרם נולד: מלאך ה' בישר לאמו העקרה "כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן" והודיע לה על ייעודו הכפול: כנזיר אלהים – "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" וגם כמושיע: "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים יג 5). כאשר גדל שמשון הילד, בירך אותו ה', "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ" (יג 25). למרות ייעודו כנזיר אלוהים היה שמשון כרוך אחרי נשים, ומעשי הגבורה שלו נגד הפלשתים – כמו גם מפלתו – קשורים באהבתו לנשים פלשתיות.
שמשון פגש בתמנה אישה מבנות הפלשתים "הָעֲרֵלִים" והתעקש להתחתן אתה – למורת רוח הוריו, אך בהתאם לתכנית האלוהית: "כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" (יד 1 – 4). בדרכו לביקור האירוסין הרג שמשון אריה; בדרכו לביקור השני רָדָה דבש דבורים מגוויית האריה; ובמשתה החתונה חד חידה לפלשתים: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל – וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק" (יד 14). הפלשתים איימו על אשתו הטרייה של שמשון, והיא חילצה ממנו את פתרון החידה וגילתה אותה להם. בתגובה הרג שמשון 30 איש באשקלון,³ עזב את אשתו וחזר לבית אביו.
כעבור זמן גילה שמשון שאבי אשתו השיא אותה לאיש אחר, וכנקמה הבעיר את שדות התבואה של הפלשתים על יבוליהם באמצעות 300 שועלים שלזנבותיהם קשר לפידים בוערים.⁴ בנקמה נגדית שרפו הפלשתים את אשת שמשון ואת אביה, ועל כך השיב שמשון בפעולת נקם משלו (טו 1 – 8). לבסוף עלו הפלשתים בכוח גדול מול יהודה ודרשו את הסגרתו של שמשון.
שמשון הוסגר לידיהם, אבל רוח ה' צלחה עליו, הכבלים על ידיו נמסו, והוא הרג אלף פלשתים ב… "לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה" (טו 15 – 16). בהמשך הלך שמשון לזונה מעזה, ובעוד אנשי העיר אורבים לו בשער העיר – חמק ממנה ועקר בדרכו את דלתות השער על מזוזותיהן ובריחיהן (טז 3).
סופו של שמשון בא לו מיד אישה פלשתית אחרת – דלילה אהובתו, ששיתפה פעולה עם אויביו, ואחרי כמה ניסיונות כושלים הצליחה לחלץ ממנו את סוד כוחו – שערו שלא גולח מאז לידתו: "אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם" (טז 17).⁵ דלילה גילחה את ראשו של שמשון הַיָשֵׁן ומסרה אותו לידי הפלשתים. אלו ניקרו את עיניו,⁶ שמו אותו בבית סוהר והטילו עליו עבודת עבד כטוחן.
באחד הימים נאספו הפלשתים במקדש דגון לזבוח לאלילם ולהודות לו על מפלתו של אויבם שמשון, ואל החגיגה הביאו את שמשון העיוור כדי לראות "בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן" (טז 27). הפלשתים העמידו את שמשון בין העמודים, והוא התפלל לה' וביקש "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה" כדי לנקום באויביו. וכך, בעודו לופת את עמודי המקדש המרכזיים, קרא שמשון "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים"⁷ – ומוטט את הבניין על אלפי הפלשתים החוגגים. במעשה אחרון זה "הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו", והוא נקבר בקבר אביו מנוח "בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (טז 23 – 31).
ספרו של בנימין זאב ז'בוטינסקי – "שמשון" (תרפ"ט – 1929) מתאר את שמשון השופט כגיבור שהחליט להכיר מקרוב את אויביו – להתערות בחברה הפלשתית וללמוד את מנהגיה – כדי להכות את הפלשתים ולגבור עליהם. הרומן של ז'בוטינסקי שימש מקור השראה לסרטו של הבימאי ססיל דה-מיל – "שמשון ודלילה" (תש"ט – 1949). ספרו של דויד גרוסמן – דבש אריות (תשס"ו – 2006) מביא את סיפורו של שמשון בגרסה שהיא "תשליל הסיפור הרשמי" של שמשון. קורות חייו מתוארים בספר כמסכת ייסורים של אדם בודד וסוער, שחי ומת "בלי אף נפש אחת קרובה באמת, בבדידות, בין זרים" שניסו בלי הרף לפגוע בו, לבזותו, ולבגוד בו.⁸