התעשייה האבירית

ייצור נשק בישראל הוא נושא חשוב מאז הקמת המדינה. כבר במלחמת השחרור, ובמיוחד לאחר האמברגו שהטילו הצרפתים על ייצוא נשק לישראל זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, הבינו קברניטי המדינה שייצור נשק בישראל הכרחי לעצמאותה של המדינה ולשמירה על ביטחונה.
בסוף שנות ה-70 החליטה מדינת ישראל לייצר מטוס משלה. החלטה זו התבססה על ההצעה של התעשייה האווירית לפתח מטוס חדש על בסיס הניסיון שנצבר בפיתוח מטוס "הכפיר". בשונה מפיתוחים קודמים, הוחלט כי התעשייה האווירית תפתח את המטוס החדש, "הלביא", מראשיתו, ללא שימוש בתוכניות של יצרנים אחרים. לאחר כ-7 שנות פיתוח וייצור של שלושה אבות טיפוס למטוס החדש, החליטה ממשלת ישראל ב-1987 שלא להמשיך ולפתח את המטוס. אמצעי התקשורת עסקו רבות בשאלה: האם היה מוצדק להתחיל את הפרויקט מלכתחילה? ומה הן ההשלכות של ההחלטה להפסיק את פיתוח המטוס? בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל התקבע פרויקט "הלביא" כדוגמה לפרויקט שנכשל.
השיר "התעשייה האבירית" יצא כשנתיים לאחר מכן, ב-1989. שמו של השיר (תעשייה אבירית/אווירית) ותוכנו מרמזים שיש קשר בינו לבין סיפור "הלביא". מאיר גולדברג, שכתב את מילות השיר, הפך את המטוס לספינה ואת המדינה לממלכה – והחזיר אותנו לעולם החלומות והאגדות.

השיר הוא בלדה המסופרת שלב אחרי שלב. כמו כל סיפור טוב, הבלדה אינה מגלה לנו מלכתחילה את כל התמונה, אלא חושפת בהדרגה עוד ועוד פיסות מתוך הפאזל הגדול. וכך, השומע אינו מבין בשלבים הראשונים את הסיפור בשלמותו.

הוא קיבל הזמנה לבנות ספינה
שתפליג ממקום למקום
עם שלושים תותחים ומאה מלחים
ותבליט של אריה בחרטום

זה פרויקט אמיתי לנשק מלכותי
הוא מכיר את זה לא מהיום
הוא שכלל כידונים, תותחים מגינים
וספינה זה נשמע כמו חלום

הסיפור מתחיל ב"הזמנה לבנות ספינה, שתפליג ממקום למקום". בשורה השלישית כבר מתברר שאין זו ספינת תענוגות, אלא ספינת מלחמה עם "תותחים" ו"מלחים" ו"תבליט של אריה בחרטום". כלומר, לספינה יש מטרה ברורה. בחלק השני של הבית הראשון מתגלה שמקבל ההזמנה הוא "הנשָק המלכותי", מי שמייצר את כלי הנֶשֶק לראש הממלכה. הוא כבר "שכלל" ובנה סוגים שונים של נשקים בחייו, אולם ספינה שלמה היא משהו שהיה עבורו עד עתה בגדר חלום בלבד. עם זאת, השיר אינו חושף את המחשבות והרגשות של הנשָק, שקיבל את הזמנת חייו.

ובתוך סדנאות המתכת,
הוא מכיר כל פריט ופריט
גאוות יחידה היא הלחם
של התעשייה האבירית

הפזמון ממשיך לספר על הנשָק המלכותי, שעובד ב"סדנאות המתכת" של הממלכה ומכיר בהן "כל פריט ופריט". ואז מגיע לב השיר – 'גאוות היחידה'. בסדנאות הייצור של התעשייה האבירית לא אוכלים לחם אלא"גאוות יחידה", המהווה את הכוח המניע של העובדים. לא ברור על מה מתבססת הגאווה הזו – אולי על הספינה שבונים העובדים, ואולי על הדברים שכבר נבנו בעבר.

יועץ החצר בשבחו כבר דיבר
ואישר את פרטי התכנית
וגם בנו בכורו של המלך עצמו
די תמך בספינה צלבנית

הוא עבד ברצינות זו חצי אמנות
וחצי עבודת נמלים
הוא נתן את כולו
גם הצוות שלו לא נתן מנוחה לכלים

בבית השני מתברר שבניית הספינה היא החלטה של הממלכה. אבל כמו בכל ממלכה, גם כאן יש תככים, ויש אולי גם מי שמדברים כנגד ההחלטה. "יועץ החצר" וגם "בנו בכורו של המלך" (כלומר, יורש העצר) מצדדים בבניית הספינה ואף מעורבים באישור התכנית, אבל השיר לא מגלה לנו מי היה נגד ובעיקר למה? בחצי השני של הבית השני, הנשָק המלכותי ממשיך לעבוד על בניית הספינה "ברצינות". עבודתו היא שילוב של אמנות עם"עבודת נמלים", כלומר עבודה יסודית עם ירידה לפרטים הקטנים. הוא וצוותו מתמסרים לבניית הספינה.
הניגוד בין שני חצאי הבית מדגיש עד כמה קיים נתק בין הסדנה ובין העולם שמסביבה, שלא כל כך בטוח שיש צורך לבנות את הספינה.
ושוב מובא הפזמון החוזר בצורתו הראשונה מדגיש שוב כי הנשָק ואנשי התעשייה האבירית ממשיכים בעבודתם בסדנה מתוך גאוות יחידה.

עברו עשר שנים, נשארו תיקונים
וברגים אחרונים לחזק
אבל אז התגלתה מחלה בחיטה
היועץ כבר החל לפקפק

הוא עבד כל שעה, לא הביט בשקיעה
שנפלה כמו שק על גבו
הם נתנו לו תמיכה בארמון המלוכה
אבל הם גם ייקחו את ליבו

הבית השלישי קופץ עשר שנים קדימה. מתברר שבניית הספינה ארכה שנים רבות, הרבה יותר מכפי שתוכנן. עתה, לקראת סיום, כשנשארו רק כמה תיקונים אחרונים, גם תומכי התוכנית מתחילים לפקפק בה. התהייה מתחילה בגלל "מחלה בחיטה". כלומר, כלכלת הממלכה אינה יכולה לעמוד בהוצאות הגדולות של בניית הספינה.
אבל לנשָק המלכותי הדבר אינו מפריע. הוא ממשיך לעבוד בלי להתייחס לאיתני הטבע (השקיעה) שרק מכבידים עליו להמשיך בעבודתו. ואז מגיע המשפט שמגלה לנו עד כמה השיר אישי וסופו כואב: הפרויקט אמנם עדיין זוכה לתמיכה, אבל אלו שתומכים בו תמיכה הוא גם "ייקחו את ליבו" של הנשָק – כלומר יפגעו בו.

אז הייתה ישיבה ממושכת
הם בדקו כל פריט ופריט
והחליטו יותר חשוב לחם
מהתעשייה האבירית

מאיר גולדברג השתמש בשיר זה בטכניקה של "פזמון מתחלף". וכך, הפזמון מופיע בפעם השלישית בצורה קצת שונה. במקום ההתייחסות לנשָק מסופר על "ישיבה ממושכת" שדנה בהמשך הפרויקט, ונבדק בה "כל פריט ופריט". שתי השורות האחרונות מהפכות את המשמעות של שתי השורות האחרונות בפזמון הראשון: הלחם יותר חשוב מהגאווה של התעשייה האבירית.

הוא שוטט מתוסכל ברציפי הנמל
ואחר כך עלה לסיפון
שחרר חבלים, עוגנים בתולים
והפליג בלי שנאה או כיוון

בלי לחשוב מה יהיה, את חרטום האריה
הוא ניווט אל מיצר הסלעים
כמו אנדרטה מעץ, חלומו התנפץ
וטבע בגלים הכהים

הבית הרביעי חוזר לנשָק, המתוסכל מההחלטה שלא להמשיך לבנות את הספינה. אבל מכיוון שהספינה כמעט מוכנה, הוא עולה לסיפון ומפליג עליה. בלי להרהר במעשהו ובתוצאותיו, הוא מנווט את הספינה אל תוך מיצר הסלעים. וכך, הספינה מתנפצת, והנשָק המתוסכל – שחלומו לא התממש – טובע בים.

ובתוך סדנאות המתכת
הוא הפך למין דמות ציורית
ומאז אגדות הן הלחם
של התעשייה האבירית

ולסיום מופיע הפזמון שוב בעיצוב חדש. הפעם חוזרים ל"סדנאות המתכת", ושם דמותו של הנשָק הופכת ל"דמות ציורית", לאגדה. עתה, לא "גאוות יחידה היא הלחם", אלא האגדה על הנשָק הופכת להיות "הלחם" של התעשייה האבירית.
השיר, יותר משהוא מדבר על התעשייה האווירית בישראל בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, הוא מדבר על החלום ושיברו. יותר משהוא עוסק בהחלטה לייצר את "הלביא" ולהפסיק את ייצורו, הוא מתאר אדם המתמסר לחלומו, והופך את החלום לדבר החשוב לו ביותר בחייו, דבר שגורם לבסוף לשברונו.
מבחינה מוזיקלית, השיר מולחן במקצב 6/8, האופייני לבלדות עם עתיקות. גם הלחן עצמו (כלומר, המנגינה), עם התנועה המלודית הדרמטית מטה-מעלה והדגשה של ההברות במלרע (הוא קיבל הזמ-נה לבנות ספי-נה וכו'), מקנות לשיר תחושה של בלדה אירופית קלסית עתיקה, כדוגמת בלדות האבירים של המלך ארתור, או בלדות עם צרפתיות. בעוד שהלחן של הבית הוא פשוט יחסית, ו'מתנייד' במסגרת של סולם (מוזיקלי) בסיסי, הלחן של הפזמון הוא מורכב יותר, ומולחן תוך שימוש בהרמוניה (האקורדים המלווים את המנגינה) מורכבת ומעורפלת המדגישה את האירוניה במשפט "גאוות יחידה היא הלחם של התעשייה האבירית". בנוסף, הלחן של כל הפזמונים נשאר 'לא פתור' ולא מסתיים בחזרה אל צליל היסוד של השיר (כלומר לצליל הפותח את המנגינה) – טכניקת הלחנה שמשאירה את המאזין 'תלוי' בחלל ההרמוני, כתוהה מדוע לא נמצא לאוזנו ולו מנוח.
העיבוד המוזיקלי בביצוע המקורי של קורין אלאל מדגיש את האלמנט הבלדי העתיק, וכך גם העיבוד של הביצוע המחודש של דודי לוי, שמדגיש אלמנט זה אפילו עוד יותר על ידי שימוש בכלים האופייניים למוזיקת עם קלטית (המוכרת יותר כמוזיקה אירית או סקוטית) ולמוזיקת עם צרפתית (המוכרת בזכות שירת הטרובדורים – אותם מלחינים-משוררים שביצעו את השירים שכתבו).

ב-1989 הוציאה קורין אלאל את אלבומה השלישי – "אנטרקטיקה". האלבום זכה להצלחה מסחרית ונכלל בו גם השיר "התעשייה האבירית".
ב-1998 יצא האלבום "חברים שרים קורין", שתיעד מופע שהתקיים כמה שנים קודם לכן, ובו ביצע דודי לוי את השיר בעיבוד מיוחד, שמדגיש מאוד את המדד הציני בשיר. ב-2012 ראה אור ביצוע נוסף של לוי לשיר, במסגרת האלבום "דודי לוי והתזמורת הקטנה" שבו נכלל ביצוע של השיר.

דודי לוי ו"התזמורת הקטנה" בעיבוד מיוחד לשיר, שמבליט את התוכן המיוחד שלו ומדגיש את המדד הציני בשיר: