פרח

בשורה השנייה של השיר מתבהר מה יש שם, בעפר ותכלת – חלקת שלום ישנה. היכן שהעפר והתכלת נפגשים, בקשר שבין הממד החומרי לרוחני, קיימת חלקת שלום. המילה חלקה יכולה להתקשר לחלקת אדמה שדור ההורים מוריש לילדיו, חלקת אדמה, היא מזכירה לנו את הביטוי "חלקת אלוהים הקטנה שלי", כלומר מקום שליו וקטן, נכס יקר ללב בעליו. והמילה חלקה גם יכולה להזכיר חלקת קבר. ונדמה שריבוי המשמעויות הזה נותן למילה חלקה עומק שמעורר סקרנות לגבי ההמשך.
"נומי פרח, נומי", אומר הדובר, וחוזר על המילה נומי שלוש פעמים כמדגיש את התנומה הגדולה. אך מיהי אותה פרח שמתנמנמת לה? וכאן מתגלה הטרגיות של השיר במלוא עוצמתה – "נומי ילדה קטנה". מה שנשמע כמו שורה משיר ילדים על תנומתה של ילדה קטנה הופך לטרגדיה. אין מדובר פה בתנומה קלה, מדובר פה בשנת עולמים, במוות של ילדה קטנה. 

את החיים לקחו לך
הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך
בעיניים יבשות.

הפזמון ממשיך מההבנה שילדה קטנה מתה, ומרחיב – "את החיים לקחו לך", כלומר אלו אינם חיים שהסתיימו באופן טבעי או בשל מחלה קשה ואכזריות הגורל, מישהו או משהו לקח את החיים ממנה. ומיד מתבהר מהו הדבר – "הו, מלחמות קדושות". השימוש במילה "הו" נועד להגדיל את החוויה הרגשית והעוצמה של הדברים, על גבול הפאתוס, בצימוד לצירוף מלחמות קדושות, ה"הו" הופך להיות הערה אירונית. גם הצירוף מלחמות קדושות בעצמו הוא צימוד אירוני, שכן מלחמות עוסקות במוות ובהרג ולא בקודש ובדברים נשגבים. התיאור"מלאכים בכו לך בעיניים יבשות" מעצים את התחושה הטרגית של המוות בגיל צעיר כל כך, עד שאפילו המלאכים בוכים ללא דמעות. השמים עצמם מזועזעים מהפרת הסדר הטבעי (שלפיו אנשים זקנים הם שמתים ולא ילדים צעירים). 

את חיוכך, תינוקת,
קברו באדמה
איך צומח שקט
מתוך המהומה.

ניתן לקבור אדם, אבל כיצד ניתן לקבור חיוך? הדובר מבהיר שהליכתה של הילדה הקטנה אל הקבר באדמה אינו לוקח את גופתה בלבד אלא גם את חייה. הניגודיות בין חיוך התינוקת, אחד המראות הטהורים והנקיים ביותר שניתן לדמיין, לעומת הקבר באדמה, מעצים את הטרגדיה שבבסיס השיר. השקט, לפי השיר, צומח "מתוך המהומה". אחרי כל המהומה וכל המלחמות וכל הירי, מה שנשאר זה השקט שעולה מהקבר של הילדה הקטנה. 

מי שלחץ על הדק
דם את ליבו מכתים
במלחמות לצדק
גם ילדים מתים.

בבית הזה מתברר באופן סופי שמישהו לחץ על הדק, והלחיצה על ההדק מכתימה את לב היורה. אמנם מי שיורה עושה זאת מתוך תחושת צדק, אבל בסופו של דבר הירייה לא רק פוגעת באחר, אלא גם מכתימה את הלב של מי שלחץ על ההדק.
לצערנו, התוצאה של מלחמות, גם מלחמות צודקות, הן שילדים מתים. ילדים הם חפים מפשע, וגם "במלחמות לצדק" הם לא אמורים למות. כדאי לשים לב שהדובר אינו קורא למלחמה מלחמה צודקת אלא מלחמה לצדק – גם מלחמות כאלו אינן מחוסנות מהתוצאה המזעזעת של מות ילדים. 

את החיים לקחו לך…

שם, בעפר ותכלת
חלקת שלום ישנה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.

את החיים לקחו לך…

בחלומך ברוח
חרוז למנגינה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.

אחרי החזרה על הפזמון והבית הראשון, הבית האחרון מוסיף שתי שורות חדשות – "בחלומך ברוח, חרוז למנגינה". לאחר שהחיים תמו, נותרו רק החלומות ברוח, חרוז למנגינה, שני דברים ערטילאיים שמשלימים זה את זה, ועדיין החרוז מופיע בקצה השורה, הקצה שמסמן את סוף המנגינה, המנגינה כסוף החיים.