משפט שלמה

חוכמת שלמה "לשמוע משפט" והיות שלמה בעל "לב חכם ונבון" שכמוהו לא היה ולא יהיה (מלכים א, ג 11 – 12) הומחשו בכתוב סמוך לתיאור חוכמת שלמה באירוע שנקרא "משפט שלמה" (ג, 16 – 28): שתי נשים זונות, שגרו לבדן בבית אחד, התייצבו לפני שלמה המלך למשפט. אחת מהן, התובעת, סיפרה, כי שלושה ימים אחרי שילדה בן, ילדה גם חברתה בן, אך לטענתה של התובעת בנה של החברה מת באחד הלילות. וכך, בעוד היא, התובעת, ישנה, החליפה חברתה את התינוקות: "וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי". רק כאשר קמה בבוקר להיניק את התינוק, גילתה את התרמית. ואילו האישה השנייה, הנתבעת, טענה שלא כך היה. כל אחת מהן הכריזה: "לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת", ולכן פנו לשלמה בבקשה שיפסוק למי משתיהן התינוק החי שייך.
מאליו מובן, כי בעת העתיקה לא היו שום אמצעים מדעיים לקבוע הורות, וגם עדים לאירוע לא היו, שכן, כאמור, הנשים גרו לבדן, ושלמה יכול היה להתבסס רק על חוכמתו ותבונתו. החלטתו הייתה: "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת.".¹ אמנם החלטה זו נראתה אכזרית, לא אנושית ולא מובנת, אך מבחינתו של שלמה היא הייתה אמצעי לגילוי האמת, ואכן פעלה את פעולתה: התברר שהנתבעת הייתה אם התינוק החי, כי היא ריחמה על בנה והייתה מוכנה למסור אותו לתובעת, ובלבד שלא יומת. ואילו התובעת, אמו של התינוק המת, הסכימה שיהרגו את התינוק, בבחינת "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה". כך השיג שלמה את מטרתו וחשף את זהותה של האם האמיתית ופסק: ":"תְּנוּ לָהּ (=לנתבעת) אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ – הִיא אִמּוֹ". פסק הדין עורר את הערצת העם, "כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".