שלום

השלום הוא אחד הערכים המשמעותיים ביותר במסורת היהודית גם ביחסים של האדם עם חבירו וגם בין חברות ועמים. במקרא ואחרי זה בספרות חז"ל ערך השלום והרדיפה על מנת להשיגו עמדו בראש סולם הערכים של ההגות היהודית לדורותיה.

שלום במקרא

במקרא נזכר השלום בהקשר לפרט, ליחיד, כמו גם בהקשר לכלל – לעם ולעולם: "השלום הוא המצב התקין" – ביטחון ושלווה בחיי הפרט והכלל.¹
השלום ליחיד מציין שלימות במובן הגופני (הבריאותי) והמשפחתי וכן מצב כלכלי תקין, לדוגמה: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" (בראשית כח 21). ומכאן המנהג לשאול לשלום הזולת, לדרוש בשלומו כביטוי לדאגה למצבו – כגון: :"הֲשָׁלוֹם לוֹ" (בראשית כט 6); "וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן… הַעוֹדֶנּוּ חָי" (בראשית מג 27). כבר במקרא הפכה שאילת השלום לברכת נימוסין שגרתית: "וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א כה 6). אדם הזוכה לשיבה טובה – זוכה למות בשלום: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (בראשית טו 15). וברבות השנים היה השלום בלשון העברית לנוסח מקובל של ברכה.
במקרא נזכר השלום גם כמושג הנוגע לכלל: שלום הוא המצב ההפוך למלחמה – "עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג 7). המלחמה פורעת את הסדר התקין ומסכנת את הביטחון האישי והלאומי, ואילו השלום הוא מצב של יחסים תקינים בין עמים ובין מדינות: " וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו 6), "וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי" (שמואל א ז 14).
ולמרות הסתירה העקרונית בין שלום למלחמה – המקרא מזכיר את האפשרות לשאול "לִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה" (שמואל ב יא 7). ובדומה לכך נזכרת במקרא גם השאילה בשלום הרשעים (תהלים עג 3) – למרות שהרשעים לא יידעו שלום: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים" (ישעיהו נז 20).
השלום כערך מוסרי וחברתי בא לידי ביטוי בציווי המקראי "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד 15) המחייב "שלא להיגרר למעשי איבה מבלי למצות קודם לכך את הסיכוי להגיע לפתרון של שלום".² ובהתאם לכך גם קבעה התורה: " כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ 10).³
המקרא מציין את חובתו של האדם להתאמץ כדי להשיג שלום ולקיימו, אך גם את מהותו של השלום כתגמול וברכה מן השמים: ה' הוא המעניק שלום לאדם – "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" (ישעיהו נז 19) – וגם לעם ישראל, כמו שנאמר בברכת כוהנים שבתורה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ… וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו 24 – 26). וכן גם במזמורי תהלים: "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט 11), "שָׁלוֹם, עַל יִשְׂרָאֵל" (שם קכח 6). ובספר איוב מתואר ה' כ"עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה 2).⁴

הברית שכרת ה' עם עַמוֹ היא "בְּרִית שָׁלוֹם" המביאה ברכה ושגשוג, כמתואר בנבואת יחזקאל: "וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ… וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ, וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ, וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח" (יחזקאל לד 25 – 27).⁵
השלום במציאות החיים אינו מתקיים לאורך זמן, ומכאן השאיפה לשלום כאידאל חברתי וכלל אנושי לעתיד לבוא, בימות המשיח.⁶ רעיון זה הוא "החידוש הגדול שבמקרא" והוא הותיר "רושם בל יימחה במחשבה האנושית":⁷ באחרית הימים ישררו יחסי שלום לא רק בין בני האדם – אלא בין האדם לטבע ולכלל בעלי החיים (שם יא 6 – 9), והעולם יחזור לחיים הרמוניים נוסח גן עדן. אז ישרור בעולם שלום נצחי – "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב 4). "עתיד האל העושה שלום במרומים להשכין שלום גם עלי אדמות… עם קץ האֱלִילוּת יבוא שלטון החוק המוסרי האלוהי עלי אדמות, ואז יבוא הקץ גם למלחמות עם בעם."⁸

שלום במקורות חז"ל

חז"ל ייחסו חשיבות רבה לשלום במרקם היחסים האנושי והחברתי – בחוג המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדיהם; בקהילה וביישוב – בין אדם לחברו, וכן ביחסים שבין יהודים לסביבתם הנוכרית. ומכאן ההגדרה של השלום כאחד מן הערכים שבזכותם העולם מתקיים.⁹ חשיבותו של השלום עולה גם מן הקביעה כי השלום הוא אחת משלוש המצוות, "שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא" ובהן: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, "והבאת שלום בין אדם לחברו."¹⁰

בהלכות דרך ארץ יש פרק מיוחד שבו קובצו מימרות סביב ערך שלום, ובמקורות חז"ל מופיעות (יותר מ-200 פעם) קביעות הממחישות את חשיבותו של השלום כערך מרכזי, וכולן פותחות במילים "גדול [הוא] השלום", לדוגמה: "גדול השלום, שכל הברכות והתפילות חותמין בשלום"; "גדול הוא השלום… אלמלא שנתן הקדוש ברוך הוא שלום בארץ הייתה החרב והחיה משכלת את הארץ." ו"גדול השלום – כי שמו של האל נקרא שלום, שנאמר: ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו 24).¹¹
מצוות רבות בתורה מותנות בקיומן של נסיבות מתאימות המאפשרות לקיים את המצווה,¹² ואילו הציווי לרדוף אחר השלום מנוסח בלשון החלטית: "'בַּקַשׁ שלום וְרָדְפֵהוּ."
אהרן הכוהן הגדול משמש במקורות חז"ל דוגמה לאדם "אוהב שלום ורודף שלום".¹³ על החשיבות של ברכת שלום ודרישה בשלומו של הזולת אמרו חז"ל: "הווי מקדים בשלום כל אדם", ואף הביאו כדוגמה וכסמל את ר' יוחנן בן זכאי, שהיה מקדים שלום לכל אדם שנקרה בדרכו, "שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נוכרי בשוק."¹⁴ ועוד אמרו חז"ל כי כל מי ש"אוהב שלום ורודף שלום, ומקדים שלום ומשיב שלום" זוכה גם לחיי העולם הזה וגם לחיי העולם הבא.¹⁵
חז"ל הגדירו את העיקרון ההלכתי "מפני דרכי שלום", שנועד להסדיר את היחסים בין אדם לחברו, גם בתוך הקהילה, בין בני מעמדות שונים, וגם בין יהודים לנוכרים. כך, לדוגמה, מגדיר עיקרון זה את היחסים בתוך הקהילה, בקביעת סדרם של המתפללים המוזמנים לקריאת התורה: "כוהן קורא ראשון, אחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום."¹⁶ עיקרון זה – "מפני דרכי שלום" – היה להכרעה הלכתית בכל הקשור ליחסים בין יהודים לנוכרים: בשם עיקרון זה התירו גם לעניי נוכרים ללקט בשדה ובכרם של יהודים וציוו לסייע לנזקקים נוכרים "עם עניי ישראל" וכן לבקר "חולי נכרים עם חולי ישראל" ולקבור "מתי נוכרים עם מתי ישראל" – "מפני דרכי שלום".¹⁷

שלום בתפילה

כאמור, חז"ל למדו על מרכזיותו של השלום גם מתוך מקומו בברכות ובתפילה: הברכה האחרונה בתפילת העמידה, המסתיימת בברכת השלום, פותחת במילים "שים שלום, טובה וברכה" ונחתמת במילים: "ברוך אתה ה', המברך את עמו ישראל בשלום."¹⁸ וגם ברכת כוהנים עוסקת בשלום ומסתיימת במילים "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו 24 – 26). הקטע שנוסף לסיום תפילת העמידה,¹⁹ כמו גם תפילת הקדיש, מסתיימים במשפט: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום, עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן."
וגם החתימה של שישה סדרי משנה עומדת בסימן השלום: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט 11).²⁰

שלום - בלשון העברית

לחשיבותו של השלום ולמרכזיותו במסורת היהודית יש ביטויים לשוניים רבים בשפה העברית – הן במגוון ברכות השלום הן בניבים ובצירופי לשון המבוססים על המקורות לדורותיהם, ורובם ככולם נמצאים בשימוש גם בלשון ימינו, בכתיבה ובדיבור.
"שלום" הוא נוסח הברכה המקובלת בפגישה בין בני אדם, והיא הפותחת בדרך כלל כל שיחה, מכתב או הודעה – לעתים בתוספת שאילת שלום: "מה שלומך?" ובתוספת דרישת שלום (ובקיצור – ד"ש). ברכת השלום מופיעה בלשון העברית גם בצורת הרבים, הרווחת פחות מצורת היחיד, ובה שלומים, שלומֵי ושלומות, וכן בצירופים לסוגיהם: שלום וברכה, שלום רב, שלום לך, שלום עליך – ושלום עליכם,²¹ שבת שלום,²² צאתך לשלום ובואך לשלום, לך לשלום, בואי (בוא) בשלום²³ ועוד.

המילה שלום בלשון העברית היא ההיפך של מלחמה, ולפיכך היא משמשת מרכיב בצירופים ובניבים המתארים ביטחון ושלווה ביחסים חברתיים – החל במעגל המשפחתי הקרוב וכלה במעגלים הרחבים של עמים ומדינות: שְׁלוֹם בית²⁴ מציין במקורו יחסי אחווה והבנה בין בני זוג בתוך המשפחה, ומשמעותו הורחבה ליחסי ידידות ושלום בקהילה או בציבור מסוים. וביחסים בין מדינות – יש שלום קבע, המבוסס על הסכם שלום (או חוזה שלום) שהושג בוועידת שלום. ויש גם ברית שלום – בין אנשים ובין קהילות, בין עמים ובין מדינות. ומי שפועל למען השלום נקרא (בלשון חז"ל) רודף שלום²⁵ ובלשון ימינו – שוחר שלום, ופעיל שלום, ויש גם תנועות שלום דוגמת שלום עכשיו.

ידיד נאמן וחבר קרוב הוא איש שלומו של הזולת, הרוצה בטובתו ודואג לשלומו. ומכאן המושג אנשי שלומנו ובקיצור – אנ"ש: כינוי לקבוצת התייחסות שחבריה קרובים לאדם בדעותיהם ובעמדותיהם, ובכלל זה חברים לתנועה או למפלגה וגם לעדה. ויש הנוקטים בעמדה של "שלום עלייך נפשי" – היינו: דואגים רק לעצמם ולרווחתם האישית ואינם מתעניינים בצרת זולתו. וכאן המקום להוסיף את הצירוף – חס ושלום, כדי שלא תהיה ההתנערות מצרת הזולת תופעה רווחת.
השלום משמש גם בצירופים הנוגעים להזכרת שמו של אדם שנפטר: "עליו / עליה השלום" (ע"ה), "ינוח בשלום על משכבו / תנוח בשלום על משכבה". לפי המסורת, יש שלום לנפטרים – אך "אין שלום לרשעים" – שסופם רע. עושה שלום במרומיו – הוא אחד מכינויי האל, המביא שלום לעולם ומברך את עמו ישראל בשלום.
ויש גם בית משפט שלום ושופט שלום – שהם מחידושיה של העברית בעת החדשה:²⁶ בית משפט השלום הוא בית הדין בערכאה ראשונה העוסק בדיני ממונות ובעניינים משפטיים שאינם חמורים. ומי שיושב לדון בבית משפט שלום הוא אפוא שופט שלום.
והביטוי "בא על מקומו בשלום" מציין מצב או עניין שהסתדר בכי טוב והסתיים לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר – ו"שלום על ישראל".