גן עדן
הגן המיוחד שנטע האל "בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" וממנו גורשו אדם וחוה לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת שפריו נאסר לאכילה. בספרות חז"ל קיבל הביטוי "גן עדן" משמעות של מקום השלווה וחיי הנצח. ובלשון העברית החדשה מציין הביטוי שלמות.
סיפור גן העדן מופיע בפרק ב בספר בראשית, אחרי סיפור הבריאה שבפרק א.1 גן עדן הוא שמו של הגן המיוחד שנטע ה' אלהים "בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב 8),2 ובו שם את האדם שברא והטיל עליו את התפקיד לעבוד את הגן ולשמור עליו (ב 15). ה' נטע בגן "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל", ובהם שני עצים מיוחדים – "עֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ב 9). גן עדן התברך באדמה פורייה ובשפע של מים – "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן " (ב 10),3 ולאדם מותר היה לאכול מכל פירות הגן – פרט לפרי עץ הדעת "טוֹב וָרָע" (ב 17).4 אך האדם לא עמד באיסור: הנחש פיתה את חוה לאכול מן הפרי האסור בהבטחה, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג 5), וחוה נתנה מן הפרי לאדם. שניהם אכלו – ועיניהם אכן נפקחו,5 אך מחיר החטא היה כבד:
שניהם גורשו מגן עדן – ונענשו: האדם שרצה להידמות לאלוהים – היה מעתה בן מוות ("מות תמות") שחייו קצובים – "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". ובניגוד למצב האידיאלי שבו חי בגן עדן – יצטרך מעתה לעמול קשה למחייתו כל ימי חייו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ" (ג 19). גם חוה נענשה – "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" – ועונשים אלו חלו מאז על כל בני אנוש. בכך ננעלו שערי גן עדן בפני האדם, והוא נשלח "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (ג 23). תיאור גן העדן מופיע גם בספר יחזקאל – גן "בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים" ובו ואבנים יקרות וזהב – "אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב" (יחזקאל כח 13 – 14) – וכן עצים נפלאים: ארזים, ברושים וערמונים (לא 8).
אחר כך, בספרות חז"ל, קיבל הביטוי "גן עדן" משמעות מיוחדת הקשורה לעולם הבא: מקום השלווה, חיי הנצח והעדנה, שאליו מגיעים נשמות הצדיקים ובו הם מקבלים שכר על צדיקותם: "גיהנום לרשעים – גן עדן לצדיקים."6 ומכאן הביטויים – "נשמתו עדן", "נוחו עדן", המבטאים פנייה של כבוד למת. וברוח זו גם מנוסחת תפילת "אל מלא רחמים", ובה מבקשים: "בגן עדן תהא מנוחתו / מנוחתה".
מדרש אגדה לפרשת בראשית מתאר בפירוט ובציוריות את הכבוד והתפארת השמורים לצדיקים בגן העדן השמימי, שבו שני שערים עשויים אבן שיש אדומה (כדכד), ועליהם שומרים 60,000 מלאכי השרת. וכאשר מגיע הצדיק לגן עדן – מלבישים אותו המלאכים "שמונה בגדים של ענני כבוד" ושמים על ראשו שני כתרים – אחד של אבנים טובות ואחד עשוי זהב, ועורכים לצדיק שולחן עשוי "אבנים טובות ומרגליות" ומציעים לו דבש ויין משומר – שהם שכרו על שמירת התורה, שנמשלה לדבש וגם ליין. בגן עדן של מעלה יש 60,000 מינים של אילנות, "הקטן שבהם משובח מכל עצי בשמים", ומלאכי השרת "מזמרים בקול נעים". והגן טובל ב- 500,000 טעמים וריחות, ומתחת לענני הכבוד יושבים "תלמידי חכמים שמבארים את התורה, ובו שבעה בתים של צדיקים, בראשון שבהם יושבים עשרת הרוגי מלכות, ובראשם רבי עקיבא."7
לפי דברי רב בתלמוד הבבלי, אין בגן עדן של מעלה לא אכילה ולא שתייה ולא שאר צרכים גופניים, "ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות", אלא רק תענוג רוחני צרוף: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".8
שמחת גן עדן של האדם הראשון ("יצירך מקדם") נזכרת גם בברכות הנישואין: "שמח תשמח רעים האהובים (=החתן והכלה) כשמחך יצירך בגן עדן מקדם."9
הצירוף "גן עדן" בלשון העברית החדשה היה סמל לתמימות ושלמות שאין למעלה מהם. מכאן הביטוי "טעם גן עדן", המתאר על דרך ההפרזה מאכל או משקה טעים ביותר. "גן העדן האבוד" – כינוי למצב או לתקופה של תמימות ואושר שחלפו ואינם עוד. ויש גם "גן עדן של שוטים" המציין מצב או מקום שנראים בהסתכלות שטחית, בעיניהם של שוטים, שלווים ושאננים כגן עדן – אך אינם כאלה.