היהודים-הנוצרים

תלמידיו ותלמידי-תלמידיו של ישו במאות 2-1 לספירה, ובהם 12 השליחים, שהיו יהודים והמשיכו להגדיר עצמם כיהודים. הדגישו את חשיבות הטבילה והטהרה ואת מצוות הצדקה עד כדי הערצת העוני וחיי סיגוף.

מאת:
< 1 דקות

במאות הראשונות לספירה היו יהודים שאמצו את האמונה בישוע1 בו בזמן שהם דבקו ביהדותם.. בתחילה, חוג תלמידיו ותלמידי-תלמידיו של ישוע היה מצומצם למדי, מרביתם יהודים, שהמשיכו לקיים מצוות והגדירו עצמם כיהודים. ככל הנראה כך גם התייחס אליהם הציבור היהודי למרות ההסתייגות מהם, בעיקר בחוגי הפְּרוּשִׂים.

הקהילה הראשונה של היהודים-הנוצרים קמה בירושלים לאחר מות ישוע (29 לספירה) והיא התפתחה מקבוצה קטנה מאוד של כמה עשרות איש, לקהילה גדלה והולכת של מאות ואלפי חברים. הטקסים העיקריים של קבוצה זו היו הטבילה למטרות טהרה והסעודה המשותפת. קהילת היהודים-הנוצרים הייתה מבוססת על עקרונות שיתופיים ועל הדגשת מצוות הצדקה עד כדי הערצת העוני: חברי הקהילה ויתרו על כספם ועל רכושם הפרטי והעבירו אותם לרשות הקהילה. לפי ספרי הבשורה,2 נמנו עם תלמידי ישוע 12 שליחים, ובהם פטרוס (השליח הראשון) ויעקב, אחיו של ישוע, שפעלו בירושלים.
"המפנה המכריע" ביחסם של יהודי ארץ ישראל לנצרות וליהודים-נוצרים חל בתחילת המאה ה-2 לספירה, כאשר דת חדשה החלה להתגבש מחוץ לגבולות הארץ בזכות פעילותו של פאולוס מתרסוס (שאול התרסי).3 פאולוס הפיץ את האמונה בישוע והפך אותה מאמונה של כת יהודית ל"דת חדשה לחלוטין", בעלת בשורה כלל-אנושית המיועדת לא רק ליהודים אלא לכלל העמים.
התפתחות זו התרחשה ללא זיקה הכרחית לקהילת היהודים-הנוצרים בארץ ישראל, אשר יתכן שלא ידעו עליה ובתחילה גם לא הבינו את משמעותה: ביטול המצוות המעשיות של היהדות, והאמונה בישוע "כפירוש הלגיטימי היחיד של תורת משה ודברי הנביאים". דת חדשה זו טענה כי היא דת ישראל האמתית, ולפיכך נתפסה כמאיימת על קיומו של העם היהודי. מסתבר מאד שעל רקע זה יש לראות את תקנתה של "ברכת המינים" בתפילת העמידה4 בתחילת המאה ה-2. נראה כי ברכה זו כוונה אל היהודים-הנוצרים אשר עדיין התפללו בבתי הכנסת והכללת ברכה זו בתפילה תרמה להוקעתם מתוך החברה היהודית.5

במאות 2 – 3 לספירה הגיעו יהודים-נוצרים מארץ ישראל לסוריה ולארצות אחרות, והייתה להם "השפעה לא מבוטלת" על ייסודם של זרמים נוצריים. הכנסייה הנוצרית רדפה את היהודים-הנוצרים גם בארץ ישראל וגם בארצות אחרות "כדי לשרש ולעקור את השפעותיהם."6 אולם עד המאה ה-6 עדיין יש עדויות על קיומן של קהילות יהודיות-נוצריות.

הערות שוליים

  1.   ישוע עצמו חי ונצלב כיהודי, ובימיו הנצרות לא הייתה קיימת כלל. ישוע היה "מיזוג של מטיף עממי בעל גוון משיחי מובהק" ונודע כבעל שם שעשה מופתים. דמויות מסוג זה רווחו מאוד בקרב יהודי ארץ ישראל בשלהי הבית השני (משה דוד הר, "דת וחיי רוח ביישועב היהודי: עולמם של חז"ל", בתוך: משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - התקופה הרומית-ביזנטית, בית הוצאה כתב ומכון יד בן-צבי, תשנ"ח - 1988, עמ' 172 - 173).
  2. ספרי הבשורה, האבנגליון (ביוונית: בשורה טובה), הם חלק מספרי הברית החדשה, הנקראים כך כדי להבדילם מספרי התנ"ך, שאף הם קדושים לנצרות אך נחשבים לספרי "הברית הישנה". ואלו הם ארבעת ספרי הבשורה: הבשורה על פי מתי, הבשורה על פי מרקוס, הבשורה על פי לוקס, הבשורה על פי יוחנן.
  3. פאולוס היה יהודי במוצאו, בן שבט בנימין ותלמידו של רבן גמליאל הזקן, כפי שהעיד על עצמו (מעשה השליחים יב 3). שמו העברי היה שאול (שאול התרסי - מתרסוס שבאסיה הקטנה). בצעירותו רדף את היהודים שהאמינו בישוע ובבשורתו, עד ליום שבו, כעדותו, נתגלה אליו ישוע. בעקבות ההתגלות קיבל על עצמו את הנצרות, החל להשתמש בשמו הרומי - פאולוס - ועסק בהפצת הנצרות בכל רחבי האימפריה הרומית. פאולוס נחשב לתיאולוג שעיצב את עיקרי האמונה של הנצרות בראשיתה, אף שלא הכיר אישית את ישוע ולא נמנה עם תלמידיו. לפי המסורת הנוצרית, נרצח פאולוס ברומא יחד עם פטרוס, תלמידו של ישוע - בשל היותם נוצרים.
  4. "מין" הוא כינוי ליהודים שסטו מן הדרך והציגו תפיסה דתית שנתפסה כשגויה. ברכת המינים מבקשת מהאל להכשיל את מאמצי המינים ולהשמיד את יתר האויבים והרשעים.
  5. משה דוד הר, "דת וחיי רוח ביישועב היהודי: עולמם של חז"ל", בתוך: משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - התקופה הרומית-ביזנטית, עמ' 176. יתכן שיש להבין כמו כן על רקע זה את האיסור להציל בשבת את ספרי האבנגליונים משרפה או ממפולת "אלא נשרפין במקומן, הן והזכרותיהן (=שמות ה' הנזכרים בהם)" (תוספתא, סדר מועד, מסכת שבת,  פרק יג הלכה ה) כמו גם את הקביעה שאסור לקנות מהם בשר או יין או פירות "ואין מוכרין להן ואין לוקחין מהן... ואין מלמדין את בניהן אומנות ואין מתרפאין מהן" (תוספתא, סדר קודשים, מסכת חולין, פרק ב הלכה כא).
  6. משה דוד הר, "היישועב הנוכרי", בתוך: משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - התקופה הרומית-ביזנטית, בית הוצאה כתב ומכון יד בן-צבי, תשנ"ח - 1988, עמ' 207.