בר מצווה ובת מצווה

מבוא

המושגים בר מצווה ובת מצווה מציינים במסורת היהודית נער ונערה שהגיעו לגיל שבו הם מתחייבים במצוות ואחראים למעשיהם.¹ הגיל של בני המצווה מציין את תחילת תהליך ההתבגרות הגופנית והרגשית של הנער והנערה, ומאחר שיש הבדל בין בנים לבנות בקצב ההתפתחות הגופנית – הוקדם גיל בת המצווה בשנה, לגיל 12. ²

טקס בר המצווה המסורתי כולל הנחת תפילין ועלייה לתורה – קריאת התורה או ההפטרה בשבת בבית הכנסת, ובימינו יש קהילות שבהן גם הבת עולה לתורה בבית הכנסת. מנהג חדש יחסית הוא ציון האירוע במסיבות מפוארות, והדרשה המסורתית היא לעתים קרובות חלק מן המסיבה. בדורות קודמים נהגו לציין את האירוע בסעודת שמחה, ויש עדויות שגם בתקופת השואה לא ויתרו על טקס מיוחד.³ במשך הדורות קיבל האירוע ביטוי אמנותי: בר המצווה באמנות היהודית משתקף בעיצובים מיוחדים של אריזות התפילין ותיק התפילין (והטלית) כמתנות בר מצווה.

גיל מצוות

על פי ההלכה היהודית, גיל 13 לבנים וגיל 12 לבנות הוא גיל המצוות, המציין את המעבר של הנער והנערה מגיל הילדות, שבו הם, באחריות ההורים, לגיל ההתבגרות, שבו הם מקבלים אחריות להתנהגותם ולמעשיהם ומתחייבים בקיום מצוות.

ילד עד גיל 13 וילדה עד גיל 12 נחשבים ל"קטנים", הפטורים מקיום מצוות, אך יום לאחר הגיעם למצוות – הם, ולא הוריהם, אחראים למעשיהם. לפיכך – מבחינה דתית – החל בגיל זה הם גם בני עונשין, ומכאן המנהג שהאב מברך "ברוך שפטרני [מעונשו של זה]" כאשר בנו מגיע למצוות. גיל בר המצווה נזכר בפרקי אבות שבמשנה – "בן שלוש עשרה למצוות" – אך קטע זה אינו מקורי במשנה וככל הנראה התווסף בימי הביניים.⁴

בספרות חז"ל אין גיל אחיד לחיוב מצוות והחיוב בכל מצווה נקבע על פי קריטריונים ספציפיים, אף לפני ההגעה לבגרות. לדוגמה, ילד שיודע כבר לדבר, אביו מחויב ללמדו תורה; ילד שיודע להתלבש מחויב במצוות ציצית וילד היודע כיצד לנענע את הלולב מחויב במצוות ארבעת המינים בסוכות.⁵ יחד עם זאת, ההלכה החז"לית קובעת כי מרגע שהנער או הנערה הראו סימנים פיזיים של בגרות (הופעת שתי שערות ערוה), הם מחויבים בכל המצוות ונחשבים לבוגרים לכל עניין הלכתי (כמעט).⁶ הגילאים 12 לילדה ו-13 לילד נזכרים בספרות התנאית כנקודת התבגרות בהקשרים ספציפיים, אך לא כנקודת מעבר מוחלטת מילדות לבגרות.⁷

התלמוד הבבלי קובע הנחה שלפיה "קטנה שהגיעה לכלל שנותיה", ככל הנראה לגיל 12, כבר הופיעו בה סימני בגרות פיזיים.⁸ קביעה זו ייתרה את הצורך לבדוק את ההתבגרות הפיזית של כל נער ונערה ופתחה את הפתח להכללה שיצרה גיל חיוב אחיד לכל המצוות (12 לבנות, 13 לבנים).⁹ המושג "בר מצווה" במשמעותו המקובלת בימינו מופיע רק מימי הביניים (המאות 14 – 15) ואילך.¹⁰

טקס בר המצווה

טקס בר המצווה אינו נזכר במקורות מתקופת המשנה והתלמוד ואף לא בספרי הלכה שנכתבו בימי הביניים, בבבל או בספרד.¹¹ עדות ראשונה לציון בר המצווה נמצאה במאה ה-11, במסורת יהודי אשכנז, שקבעו את ברכת "ברוך שפדאני מעונשו של זה" – שהיא הנוסח המוקדם לברכה המקובלת בימינו – "ברוך שפטרני". טקס בר מצווה הקדום ביותר התקיים ככל הנראה בעדת היהודים הקראים במצרים בשנת 1163. פיוט שכתב המשורר הקראי משה דרעי, ושנתגלה בגניזת קהיר, מתאר את בר המצווה קורא את ההפטרה, וכולל דברי שבח לנער ולאביו על החפצים שהקדיש לבית הכנסת לכבוד האירוע.

טקס בר מצווה מסורתי הדומה לזה של ימינו הופיע לראשונה בסוף המאה ה-16 עד תחילת המאה ה-17 והוא כלל סעודה חגיגית – סעודת בר מצווה, שבה נתנו שבח והודיה לאלוהים על הבן שזכה והגיע לגיל מצוות, ובה היה הנער נושא דרשת בר מצווה.¹²

גם בקהילות יהודי מרוקו נהגו לציין את בר המצווה בטקסים ובאירועים שונים.¹³ בקהילות מסוימות הייתה כל השנה שקדמה למועד בר המצווה בבחינת שנת הכנה, שבמהלכה החל הנער להניח תפילין, להתכונן לקריאה בתורה או בהפטרה ולהתרגל לקיום מצוות. בימינו יש הנוהגים להקדים את הנחת התפילין – כחודש או חודשיים לפני תאריך בר המצווה.¹⁴

מקובל כי ביום שבת שאחרי יום הולדתו ה-13 עולה הנער לתורה בבית הכנסת בטקס חגיגי, וקורא את פרשת השבוע – כולה או חלקה – ולפי המנהג הרווח אף את ההפטרה. לאחר הקריאה בתורה נוהגים לזרוק סוכריות או פירות על בר המצווה,¹⁵ ובתום התפילה נוהגים לקיים סעודה חגיגית – קידוש (קידושא רבה). כמו כן רבים נוהגים לקיים מסיבת בר מצווה, נוסף על הסעודה החגיגית בשבת בר המצווה או כתחליף לה. במקרים רבים נושא בר המצווה את דרשתו לא בסעודת השבת אלא במסיבת בר המצווה.
טקסי בר המצווה המסורתיים נועדו לחנך את הנער לאורח חיים של קיום מצוות ואחריות אישית, והם מציינים את ראשית שילובו בעולם המבוגרים.¹⁶ במשפחות ובקהילות חילוניות יש המדגישים את האחריות האישית של בר המצווה (ובת המצווה) במעגלי ההשתייכות השונים – במשפחה ובבית הספר, בקהילה ובעם היהודי. בקהילות רבות בהתיישבות העובדת נוהגים לקיים טקס משותף לבני מצווה ולבנות מצווה לקראת סיום כיתה ז', כאשר במהלך השנה עוסקים התלמידים עם מחנכיהם בהכנות ובלימוד לקראת האירוע.¹⁷

טקס בת מצווה

במסורת היהודית עד למאה ה-19 לא נזכר טקס בת מצווה ונראה שהוא התפתח בהשפעת תרבות הסביבה שעודדה שוויון בין המינים. במאה ה-19 החלו להופיע צורות שונות של חגיגות בת מצוה בקהילות איטליה וכן ביהדות הרפורמית בגרמניה ובמקומות נוספים. בתחילת המאה ה-20 החל להתפשט המנהג של חגיגת בת מצווה בחוגים דתיים בארץ ובתפוצות. תהליך ההתקבלות של טקסים אלה בפסיקה ההלכתית היה מורכב.¹⁸

החשש מפני הרפורמה, הרתיעה מהשפעה נוצרית על היהדות וההתנגדות לעירוב בין המינים הביאה פוסקים אשכנזיים חרדיים בולטים להתנגד לקיום טקס בת מצוה. ואמנם בקהילות החרדים בימינו אלה לא נוהגים לחגוג את בת המצווה בטקס אלא רק במסיבה משפחתית. מנגד, פוסקים אשכנזיים בולטים אחרים תמכו, לפחות באופן מסויג, בקיומם של טקסי בת מצוה.¹⁹
במסורת הפסיקה הספרדית ניתן למצוא קולות בולטים המצדדים בציון בשמחת בת המצווה. מסורת זו מבוססת על פסיקתו של ר' יוסף חיים מבגדאד ("בן איש חי"), שקבע בשלהי המאה ה-19 כי ראוי שנערה תשמח ביום בת המצווה, תלבש בגד חדש או חגיגי ותברך ברכת שהחיינו על שזכתה והגיעה לגיל מצוות. וברוח זו פסק הרב עובדיה יוסף, שחגיגת בת מצווה היא סעודת מצווה "ומנהג נכון הוא", ואף הדגיש כי מניעת חגיגות לבנות מצווה היא פתח להאשמה על קיפוח הבנות במסורת ישראל.²⁰
לחגיגת בת המצווה בימינו מסגרות ותכנים המשתנים מנערה לנערה ומקהילה לקהילה.

יש נערות שאימצו תכנים – כגון דרשה – הדומים לאלו של טקסי בר המצווה של הנערים. ויש המעדיפות תכנים חדשים המציינים את נשיותה של הנערה. במקצת הקהילות הדתיות בימינו עולה גם הנערה לתורה בשבת או בימים שני וחמישי, שבהם מתקיימת קריאת התורה בבית הכנסת, אך בנוכחות נשים בלבד – בנות משפחה, שכנות, מורות וחברות.²¹
בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות נהוגים טקסים שוויוניים, שבהם הנערה בת המצווה כמו הנער בר המצווה – עולה לתורה בבית הכנסת, בנוכחות בני משפחה וקהל מעורב של נשים וגברים. בקהילות אורתודוקסיות בעלות נטיה שוויונית מתקיימים כיום טקסי בת מצוה שבהם הנערה עולה לתורה במניין משותף לגברים ולנשים.

בר מצווה ובת מצווה: פרויקט שורשים

במדינית ישראל בת ימינו, נוסף לחגיגת בר המצווה ובת המצווה נופך של "טקס מגבש משפחה": לקראת האירוע עוסקים הנערים והנערות בפרויקט "שורשים"" שבמהלכו הם חוקרים את שורשי המשפחה, מראיינים סבים וסבתות ומתעדים את קורות המשפחה. מגמה זו נועדה להעתיק את הדגש מקהילות הגיל והמקום אל המשפחה המורחבת, וליצור "התכנסות משפחתית" שהיא חזרה לטקס המסורתי לא במובן הדתי ולא כהכנה לחיים הבוגרים – אלא כחלק מתרבותם של בני המצווה ומזהותם הלאומית. פרויקט שורשים נעשה במסגרת בית הספר והקהילה, והוא מאפשר לנערים ולנערות להכיר את הסיפורים ההיסטוריים של משפחות בני עדות שונות ולעמוד על ההיבט ההיסטורי-הלאומי של קהילתם.²²

דרשת בר מצווה ובת מצווה

במרכז טקס בר המצווה המסורתי עמדה הדרשה,²³ שבה הוכיח הנער את בקיאותו בתורה ואת מוכנותו להתחייב לחיי מצוות. נושאי הדרשה המסורתית עסקו בעניינים הקשורים לטקס עצמו – הלכות תפילין או פרשת השבוע של בר המצווה. ובימינו נוספו עליהם גם נושאים הקשורים לאחריות אישית ולקבלת מצוות, וכן דברי תודה של חתן בר המצווה להורים, לסבים, לבני משפחה וכיוצא באלו. את הדרשה כותב בר המצווה בכוחות עצמו – אם הוא מסוגל לכך.²⁴ אך גם בעבר וגם בימינו – מסתייע בר המצווה בהורה, מורה או חונך מיוחד, המכין את הנער לטקס בר המצווה ומסייע לו גם בכתיבת הדרשה.

בעבר נהגו לשנן את הדרשה בעל-פה, אך בימינו לרוב קוראים אותה מן הכתב. בחוגים דתיים מודרניים, נוהגות גם בנות מצווה להכין דרשה, שנאמרת בדרך כלל במסיבת בת המצווה ועוסקת בנושאים דומים לדרשת בני המצווה – פרשת השבוע, קבלת אחריות ועול מצוות, ולעתים בנושאים תורניים ייחודיים לנשים, ובהם: הדלקת נרות שבת, "אשת חיל", צניעות האישה, נשים בתנ"ך.

בימינו חידשו בני הנוער הדתיים מנהג חדש: חבריו של בר המצווה – וחברותיה של בת המצווה – אינם נותנים לו או לה להאריך בדרשה, ופוצחים בשירה תוך כדי הדרשה. וזאת במטרה לאפשר לנער או לנערה – שלעתים מתרגשים או מתקשים בדבריהם – להפסיק את הדרשה ללא תחושת בושה או כישלון.

דוגמה לסעודת בר מצווה משפחתית, שבמרכזה דרשה של בר מצווה בגרמניה של המאה ה-19, בציורו של האמן היהודי מוריץ דניאל אופנהיים

"ברוך שפטרני"

לפי ההלכה, אביו של בר המצווה מברך ואומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה" בסיום טקס העלייה לתורה של בנו בבית הכנסת. מסורת זו מבוססת על מדרש אגדה וזו לשונו: "צריך אדם להיטפל (=לטפל) בבנו עד י"ג (=13) שנה. מכאן ואילך צריך שיאמר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה".²⁵ הפירוש המקובל למנהג זה: עד גיל שלוש עשרה – הילד נחשב לקטן ואינו בר עונשין: האחריות לחינוכו והעונש על כישלון חינוכו – חלים על האב. אך כאשר הבן מגיע לגיל בר מצווה – הוא מקבל אחריות על מעשיו ומתחייב בעצמו בקיום מצוות, ואילו אביו נפטר מן האחריות לבנו, ומן העונש על מעשי בנו.

עדות ראשונה למנהג זה – במסורת אשכנז מן המאה ה-11: תלמידו של רבנו גרשום מאור הגולה ממיינץ (מגנצא) אמר בטקס העלייה לתורה של בנו בר המצווה את הברכה "אשר פדאני מעונשו של זה."²⁶ לפי מנהג קהילות מרוקו, אומר האב ברכה זו כאשר הבן מניח תפילין בפעם הראשונה. עד לימינו לא נהגו לומר ברכה זו על בנות שהגיעו למצוות, אבל פוסקים ספרדים בני זמננו קבעו כי יש לומר אותה גם על בת שהגיעה למצוות. ²⁷
הצירוף "ברוך שפטרני" רווח בלשון ימינו במשמעות מושאלת, ומציין קריאת רווחה של מי שנחלץ ונפטר מנוכחותו של אדם לא רצוי או מן הטרחה הכרוכה בתפקיד כלשהו.

בר המצווה באמנות היהודית

באשכנז, נהגו להכין ולהזמין פריטים מיוחדים לרגל האירוע, בעיקר מתנות לבר המצווה. במשך הדורות התפתחו מסורות שקבעו את סוג המתנה ואף את נוסח ההקדשה שנרשם עליה. המתנות המסורתיות כללו גביע לקידוש עשוי כסף או חרסינה; סידור או מחזור תפילה בכריכה אמנותית מהודרת עשויה כסף רקוע, ועליה חקיקה ביד אמן צוֹרֵף ובה הקדשה לנער בר המצווה. כריכות אישיות כמתנת בר מצוות מסוג זה נוצרו בגרמניה ובארצות הסמוכות לה במאות 17 – 18, והעיטורים על הכריכה כללו דמויות או אירועים מן המקרא הקשורים לשמו של הנער בר המצווה. בתחילת המאה ה-20 נוצרו כריכות מסוג זה גם בישראל, אך לא בעבודת יד – אלא בייצור תעשייתי.

הכריכות הישראליות היו עשויות מתכת מצופה כסף או זהב, משובצות לעתים באבני חן צבעוניות ומעטורות בסמלים יהודיים: מנורה, לוחות הברית, אריות ושנים עשר הסמלים של שבטי ישראל. משפחות עשירות בגרמניה נהגו להכין תשמישי קדושה מיוחדים לשבת בר המצווה – לדוגמה: פרוכת מעוטרת לארון הקודש ועליה כתובת הקדשה לרגל חגיגת בר המצווה.
הפריט המובהק ביותר הקשור לבר המצווה הוא התפילין, ובקהילות המזרח וגרמניה נוספה הטלית. צבעם, גודלם וצורתם של שני פריטים אלו נקבע לפי ההלכה, אך האריזות והנרתיקים שלהם היו כר פורה לעיצובים אמנותיים. במזרח אירופה נהגו לשמור את התפילין בנרתיקים מהודרים שכונו "בתים", ויהודים בעלי אמצעים הזמינו לתפילין של בר המצווה בתי כסף עשויים ביד צורף אמן ועליהם עיטורים של צמחים ושל ארבע "חיות הקודש"²⁸ ולעתים נדירות – גם כתובת הקדשה.
בקהילות יהודי מרוקו נהגו לחגוג את יום הנחת התפילין בהידור מיוחד: האירוע כלל – וכולל גם בימינו – התעטפות ראשונה בטלית, ולכבוד האירוע הכפול נהגו להכין תיקים רקומים לתפילין -סכארה דתפ'לין, ולטלית – סכארה דציצית.

התיקים היו עשויים משי או קטיפה, רקומים חוטי כסף וזהב, ועליהם עיטורים צמחיים של ענפים משתרגים, עופות ולעתים גם אריות וחמסות, בצירוף שמו של בר המצווה באותיות עבריות. תיק הטלית היה מעין מזוודה קטנה – קופסה מלבנית צרה עשויה קרטון או עץ, ולה ציפוי קטיפה. בעלי האמצעים היו מזמינים לבניהם תיק מצופה לוחיות כסף – סכארה דנקרא. התיק כלל מקום לסידור וידית נשיאה, ועליו נהגו לרשום את שמו של הנער, בר המצווה, לעתים בתוספת פסוקים ואמרות מוסר שנועדו להדריך את הנער ולהזכיר לו את חובותיו: "כבד את אביך ואת אמך"; "ישמח אביך ותגל יולדתך"; "בן נחמד ונעים"; "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".²⁹
כריכה מכסף לסידור
בול המתאר תיק לטלית ממרוקו תרס"ו
תיק לטלית מזמן השואה
תיקים מודרניים לטלית ותפילין

 

העשרה - קישורים

מקורות לבר המצווה מקהילות ישראל במזרח ובמערב – באתר "חגיגה של חגים"

הצעות לטקסי בני מצווה – באתר עתים

מידע על בר המצווה, הכנה לקריאת התורה וללימוד הטעמים, להנחת תפילין ועוד – באתר בר מצווה, המדריך הכולל

חגיגת טקס בר מצווה ובת מצווה – באתר מכון הטקסים החילוני

עדויות של ניצולים על חגיגות בר מצווה ובת מצווה בגיטאות ובמחנות בתקופת השואה – באתר יד ושם

מאמר של מ"צ אפרתי, בת מצווה – באתר דעת

דעות פוסקים בני ימינו על חגיגת בת מצווה – באתר דעת