ברית (במקרא)

הברית במקרא היא התחייבות בשבועה בין שני צדדים, ולה שני ביטויים מרכזיים: ברית בין בני אדם, ובכלל זה – בין שליטים ובין עמים המתחייבים לחיות בשלום זה לצד זה ולהגן זה על זה;¹ וברית בין האל לאדם, ובמיוחד – בין האל לעמו ישראל.
הברית הראשונה הנזכרת במקרא היא זו שכרת האל עם האנושות והעולם לאחר המבול, ובה התחייב: "וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (בראשית ט 11).
ראשיתה של הברית המקראית בין אלוהים לעם ישראל – בברית שכרת האל עם אברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו), ובה הבטיח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית יז 7).
ברית זו כללה את הבטחת הזרע והבטחת הארץ (יז 4 – 9), שנמסרו לאחר מכן גם ליצחק וליעקב, ומכאן כינויה של הברית בלשון חז"ל – ברית אבות.² מכאן גם הכינוי "בן ברית" כשם נרדף ליהודי. ברית המילה, שעליה נצטווה אברהם, הייתה אות לברית בין ישראל לאלוהיו: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם³ וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (יז 11).
לפי המסופר בתורה, התקיים טקס הברית בין ה' לעמו ישראל במעמד הר סיני, ובו השתית האל את יחסיו עם עמו על ברית:⁴ עם ישראל התחייב והצהיר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד 7) – לעבוד אך ורק את ה' ולקיים את כל חוקיו ומשפטיו; ואילו ה' התחייב שבני ישראל יהיו עמו הנבחר – "סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 5 – 6), שאותו יביא לארץ המובטחת ועליו יגן מפני אויבים.
ברית סיני היא ביטוי לקשר המיוחד שבין עם ישראל לאלוהים – "כבנים לאב", ותוכן הברית הוא אורח החיים המיוחד שעם ישראל קיבל על עצמו במטרה להגשים את ייעודו.⁵ במעמד סיני מסר ה' בקולו לבני ישראל את עשרת הדיברות – שהם חלק מתנאי הברית, ואשר נכתבו על "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן… בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא 18).
הארון שבו נשמרו לוחות הברית נקרא "אֲרון הַבְּרִית" (יהושע ג 6) או "אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שמות כה 22).⁶ גם השבת היא חלק מן הברית בין ה' לעם ישראל: בברית סיני נצטוו בני ישראל "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם", תוך הדגשת משמעותה המיוחדת כ"אוֹת… לְעֹלָם" בין האל ובין בני ישראל (שמות לא 16 – 17).
כפי שנהוג בטקסי ברית שבין בני אדם,⁷ גם טקס הברית בין ה' לעמו היה בנוכחות עדים: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל 19). הברית בין ה' לעמו כללה גמול ועונש: ברכות על קיום הברית: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ…" – וקללות על הפרתה: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ… לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי…" (ויקרא כו 3, 15).⁸
הברית שכרת האל עם האבות וצאצאיהם, עם ישראל, היא "בְּרִית עוֹלָם" (יז 19)⁹ הקיימת ועומדת לעם ישראל גם כאשר אינו מקיים את תנאי הברית. וזאת בזכות ברית אבות שכללה הבטחה חד צדדית של ה' לאברהם, ליצחק וליעקב לקיים את בריתו עם צאצאיהם. בברית זו אלוהים "קושר את עצמו… אל בניו בכבלים של חובה מתמדת ובלתי משתנה", ולפיכך הברית בין אלוהים ובין עמו ישראל נותרה גם לאחר החורבן וסייעה "לעכל את הטרגדיה של הגלות".¹⁰
במקרא מתוארות, כאמור, גם בריתות בין בני אדם – ובכלל זה בין יחידים ובין שליטים: כך, לדוגמה, הברית בין אברהם לאבימלך (בראשית כא 27), הברית בין דויד ליהונתן (שמואל א, יז 2 – 4 ועוד) והברית בין שלמה המלך ובין חירם מלך צור (מלכים א, ה 26).
לעתים בעלי הברית לא הסתפקו בהתחייבות הדדית בשבועה, והוסיפו לתנאי הברית גם איום לעונש על הפרתה: כך בברית שכרת אבימלך עם יצחק (בראשית כו, 28 – 30). בתנ"ך יש גם תיאורים של בריתות בין שבטים או עמים, כאשר שני צדדים אינם במעמד שווה, והברית מבוססת על כפיפותו של הצד החלש, הנשלט, לבן הברית החזק, השליט. כך, לדוגמה, ביקשו אנשי יבש גלעד לכרות ברית עם נחש מלך עמון (שמואל א, יא 1), וממלכת בבל הכובשת כרתה ברית עם מלכי יהודה – אך הם הפרו אותה ומרדו בבבל (יחזקאל יז 11 – 18).¹¹
במקרא נזכר הצירוף "ברית מלח" כביטוי לברית עולם שכרת ה' עם ישראל (במדבר יח 19) ועם בית דויד (דברי הימים ב, יג 5). מקור הביטוי – במנהג העתיק לאכול לחם ומלח בסעודת הברית. וייתכן שהמלח נבחר כסמל לברית בזכות "כוחו הרב ועמידותו".¹² ובלשון ימינו קיים הצירוף ברית דמים¹³ במשמעות מושאלת המציינת ידידות עולם, ברית לחיים ולמוות, קשר נצחי ועמוק בין אנשים או בין עמים שנלחמו יחדיו.¹⁴