גימפל תם / יצחק בשביס זינגר

א.

אני גימפל תם. אני בכלל לא חושב את עצמי טיפש. להיפך, אבל ככה אנשים קוראים לי. עוד ב'חדר' התחילו לקרוא לי כך. שבעה כינויים היו לי, כמו ליתרו: מפגר, חמור־חמורותיים, לא־יוצלח, פתי, גולם, בטלן, תם. השם האחרון נדבק אלי. מה היתה הטיפשות שלי? קל היה לשטות בי. אמרו: "אתה יודע, גימפל, הרבנית ילדה." אז אני לא באתי ל'חדר'. נו, התברר שזה היה שקר. מאיפה הייתי צריך לדעת את זה? כי לא היתה לה כרס גדולה. נו. אז אני לא הסתכלתי על הכרס של הרבנית. האם זו טיפשות? הקונדסים צחקו, גיחכו, רקדו כנגדי ועשו לי קריאת־שמע: "אל מלך, אווז בן־תרח". במקום צימוקים שמחלקים אצל יולדת דחפו לי חופן גללי־עזים. כמו שאתם רואים אותי, לא הייתי חלשלוש. כשהחטפתי סטירה היו רואים כוכבים. אבל מטבעי אני לא בריון. אני חושב: נעבור את זה. לכן עובדים עלי.

הייתי הולך מה'חדר' ושומע כאילו כלב נובח. אנ'לא מפחד משום כלב, אבל אנ'לא רוצה להתחיל עם שום כלב. הוא יכול לפעמים להיות משוגע, וכשהוא נותן לך נשיכה, שום קוסם ושום מרפא לא יעזור לך. נו, אז הרמתי רגליים. אני מסתכל: כל השוק מתגלגל מצחוק. לא היה שום כלב, רק וולף־לייב הגנב, השלום מאחוריו.[1] איך יכולתי לדעת את זה? הוא הרי נבח כמו כלבה.

כשהחברה־לצים הריחו שאפשר למתוח אותי, ניסה כל אחד את מזלו. "גימפל, הקיסר מגיע לפראמפול"; "גימפל, הלבנה נפלה בטורביף"; "גימפל, הודיל־פודל קפצה ומצאה אוצר בבית־הרחצה". ואני, גולם שכמוני, האמנתי. קודם כול, הכול יכול לקרות, כמו שכתוב, אני כבר לא זוכר איפה ואיך. שנית, הייתי מוכרח להאמין. כשקהל שלם נטפל לבן־אדם! אם ניסיתי פעם לומר, "אה, הגזמתם! זה לא יכול להיות", התחילו להישבע. כולם נהיו אש־להבה. "הייתכן? איך אתה לא מאמין לדבר כזה?! אתה חושב שפראמפול כולה משקרת?!" מה יכולתי לעשות? האמנתי, ושיהיה ל'לצים' כל טוב.

יתום הייתי. סבא, שגידל אותי, כבר הריח את האדמה. בקיצור, מסרו אותי לאופה. נו, אל תשאלו מה שעשו לי שם. כל בחורה וכל אשה שבאה למסור תבנית עוגיות לאפייה או מגש פתיתים לייבוש, היתה חייבת לשטות בי לפחות פעם אחת. "גימפל, יש יריד בשמיים"; "גימפל, הרב כרע ללדת בחודש השביעי והמליט עגל"; "פרה התעופפה מעל הגג והטילה ביצי־נחושת". פעם בא בחור־ישיבה לקנות לחמנייה קלויה, והוא זורק לעברי: "אתה, גימפל, מחטט במרדֶה, ובחוץ בא המשיח ויש תחיית־המתים." "הייתכן – אומר אני -לא שמעו כאן תקיעת שופר." והוא אומר: "אתה חירש?" וכולם מתחילים לצעוק: "אנחנו שמענו, שמענו!" כמו שהוא מדבר, באה ריינה, זאת שעושה נרות, וקוראת לעברי בקול צרוד: "גימפל, אבא־אמא שלך קמו מן הקבר. הם מחפשים אותך בסביבה!"

לומר את האמת, ידעתי טוב מאוד שזה לא היה ולא נברא. אבל בכל־זאת, אנשים מדברים. לבשתי את המעיל ויצאתי. אולי כן. מה אני מפסיד כאן? נו־נו, מקהלה של חתולים עשו לי, הילולה ושמחה. נדרתי נדר לא להאמין יותר לשום דבר. וגם זה לא עזר. בלבלו אותי כל־כך, עד שלא ידעתי מה זה כאן ומה זה שם.

הלכתי אל הרב לבקש עצה. והוא אומר: "מוטב להיות שוטה כל השנים מאשר רשע שעה אחת. אתה – אומר הוא – לגמרי לא טיפש. הם השוטים. כשמביישים את האחר מאבדים את העולם הבא." ובכל־ זאת, בת הרב שיטתה בי. כשאני יוצא מבית־הדין, היא אומרת: ״כבר נישקת את הקיר?״ ואני אומר: ״לא, לשם מה?״ והיא אומרת: "יש דין, שכשבאים אל הרב, מנשקים את הקיר." נו, שיהיה. אז נתתי נשיקה למשקוף הדלת. עולה לי ביוקר? והיא גועה בצחוק. עשתה חוכמה וסידרה את גימפל.

כבר רציתי לעבור לעיר אחרת, אבל בינתיים התחיל הציבור לדבר על שידוך בשבילי. זה נקרא לדבר? קרעו אותי לגזרים. האוזניים שלי כאבו מרוב הדיבורים שלהם. היא היתה כבר נשואה והכניסו לי לראש שהיא בתולה. היתה צולעת ברגל אחת, וטרטרו לי שהיא עושה את זה בכוונה כדי להתבלט ולהיראות יפה יותר. היה לה ממזר, אבל הם אמרו שזה אח צעיר שלה. צעקתי: "אתם מבזבזים את הזמן שלכם. אני לחופה לא אלך עם הזונה הזאת." והם קראו בזעם: "אם אתה כבר מדבר ככה, ניקח אותך אל הרב ותשלם קנס, כי הוצאת שם רע על בת־ישראל." ראיתי שכבר לא אצא שלם מתחת ידם, ואני חושב: לכפרות. אני הגבר, לא היא. אם זה מה שהיא אוהבת, אז בסדר. שיהיה. שנית, לא טוב למות רק עם 'טלית קטן'.[2]

הלכתי לבית־החימר שלה שעל החולות, וכל החבורה בעקבותי, נוהמים כמו מאלפי־דובים. כשהגענו לבאר, הם בכל־זאת נעצרו. פחדו להתחיל עם אלקה. היתה לה לשון חדה כתער. נכנסתי פנימה. כל הבית היה חדרון קטן בלי מרצפות. חבלים היו מתוחים מקיר אל קיר וכבסים תלויים עליהם לייבוש. היא עמדה יחפה ליד גיגית גדולה וכיבסה לבנים. היתה לבושה שמלונת מבד עבה. שתי צמות היו קלועות סביב ראשה כמו, להבדיל, נערת־כפר נוכרית.[3] נשימתי נעתקה. כנראה כבר ידעה מי אני, כי היא נתנה בי מבט ואמרה:

– תראו, תראו. הנה הוא. הוא כבר כאן, הפתי. קח כיסא ושב.

סיפרתי לה הכול, לא הכחשתי דבר. "אמרי לי האמת – אני אומר -האם את באמת בתולה, ויחיאל־מזיק הצעיר הוא אכן האח הקטן שלך? אל תעשי ממני צחוק – אני אומר – כי אני יתום."

– גם אני יתומה, – היא עונה – ומי שעושה ממך צחוק, שתצמח לו יבלת על האף. רק שלא יחשבו בקהל ק״ק[4] שאפשר לסדר אותי. אני רוצה – היא אומרת – חמישים זהובים נדוניה בתוספת למוהר. אם לא, הם יכולים לנשק לי באותו מקום. (היא דיברה בשפה זולה).

ואני אומר: "הרי הכלה נותנת נדוניה, לא החתן."

והיא אומרת: "אל תתמקח אתי. כן – כן, לא – לא. לך למקום שבאת ממנו."

כבר חשבתי לעצמי שמהבצק הזה כבר לא יצא שום לחם, אבל הקהל אינו אביון. נתנו לה כל מה שביקשה ועשו חתונה. בדיוק היתה אז מגפה של שלשולים, והעמידו את החופה בבית־העלמין ליד חדר־הטהרה. בני החבורה השתכרו כולם. כשהגיעו לכתיבת הכתובה, אני שומע את הדיין שואל, אם הכלה גרושה או אלמנה? "גם וגם" -עונה הגבאית. נהיה לי חושך בעיניים. אבל מה יכולתי לעשות? לברוח מתחת לחופה?

ניגנו ורקדו. זקנה אחת רקדה כנגדי עם חלה קלועה. הבדחן עשה 'אל מלא רחמים'. ילדי ה'חדר' זרקו דרדרים, כמו בתשעה באב. מתנות־דרשה היו בשפע: לוח־עץ לעשיית אטריות, עריבה ללישת בצק, עביט שופכין, מטאטאים, כפות־בישול, משק־בית שלם. אני מסתכל, שני צעירים נושאים עריסה. "מה פתאום עריסה?" – אני שואל. והם אומרים לי: "אל תשבור את הראש. יהיה בסדר. עוד יהיה לזה שימוש." כבד ראיתי שסיבנו אותי כהוגן.[5] אבל מצד שני, מה הפסדתי כאן? חשבתי לעצמי: אחכה ואראה מה יקרה בסוף. הרי עיר שלמה לא השתגעה.

ב.

בלילה באתי אל משכבה של אשתי, אבל היא לא נותנת לי להיכנס.

אני אומר: "לשם כך ערכנו חתונה?"

אומרת היא: "נהייתי נידה."

– מה ז'תומרת, – אני טוען – רק אתמול הובילו אותך למקווה עם כליזמרים?

והיא אומרת: "היום זה לא אתמול, ואתמול זה לא היום. אם לא מוצא־חן בעיניך, אתה יכול לארוז את עצמך."

בקיצור, חיכיתי. לא עוברים ארבעה חודשים, והפלונית שלי הולכת ללדת. כל פראמפול צחקקה, מסתירה את הפה בכף־היד. אבל מה יכולתי לעשות? היא בכל־זאת שכבה בייסורים. קרעה את הקירות. "גימפל," היא צועקת, "אני גמורה. סלח לי!" הבית היה מלא נשים. סחבו סירי־מים כמו לטהרה. הצרחות הגיעו עד השמיים.

הכלל, הלכתי לבית־המדרש לומר תהילים. הבחורים הטובים לא היו צריכים יותר מזה. עמדתי בפינה והתחננתי בפני אלוהים, והם נדו לי בראשם. "אמור, עוררו אותי, כשעושים עם הלשון, לא נכנסים להריון." בחורצ'יק אחד הגיש לי לפה חופן קש: "גם בהמה צריכה לאכול משהו." שכה אחיה, הוא צדק.

היא ילדה בן־זכר למזל. בליל־שבת עולה השַמש על הבימה, חובט על השולחן וקורא: "הנגיד הנכבד ר' גימפל מזמין את כל הציבור לשלום־זכר." כל בית־המדרש צחק. הפנים שלי להטו כאילו חטפתי סטירה. אבל מה יכולתי לעשות? בכל־זאת אני הייתי בעל־הברית.

חצי־העיר התקהלה בבית. אפילו סיכה לא יכלו להכניס יותר. נשים הביאו קטניות מפולפלות, ומן המסבאה השיגו חביונת בירה. אכלתי ושתיתי עם כולם ובירכו אותי למזל טוב. אחר־כך עשו את ה'ברית' ואני קראתי לתינוק על־שם אבי עליו־השלום. כשכולם הלכו ואני נשארתי לבד עם היולדת, הוציאה היא את הראש מאחורי הכילה וקראה לי למיטה.

"גימפל," – אומרת היא – "מה אתה שותק? ספינה טעונה סחורה טבעה לך?"

"מה יש לדבר," – אני אומר – "סידרת אותי כהוגן. אם אמא שלי עליה השלום היתה זוכה לכך, היתה שבה ונפטרת מן העולם."

והיא אומרת: "השתגעת, או מה?"

"הייתכן," – אומר אני, – "ככה לעשות צחוק מבן־אדם?"

"מה קרה לך," – היא שואלת, – "מה הכנסת לך לראש?"

ראיתי שאני צריך לומר לה דברים גלויים, ואני אומר:

"ככה עושים עם יתום? ממזר ילדת."

והיא אומרת; "עזוב שטויות. זה הילד שלך."

"איך זה הילד שלי," – אני טוען, – "שילדת אותו שבעה־עשר שבועות אחרי החתונה?"

והיא מספרת לי מעשייה שהתינוק הוא אחד שנולד בחודש השביעי. אני אומר: "חודש שביעי אינו חודש חמישי." והיא מתחילה לטעון שהנה היתה לה סבתא שהיתה הרה חמישה חודשים בלבד, והיא דומה לה כמו שתי טיפות מים. ומיד היא נשבעת שבועות כאלה, עד שאפשר להאמין אפילו לגוי ביריד. לומר את האמת, אני לא האמנתי. אבל מלמד אחד, שדיברתי איתו על כך ביום המחרת, אמר לי שבגמרא מובא דבר כזה. אדם וחוה עלו שניים על המיטה, וירדו ממנה ארבעה. "נו, – הוא אומר – כל אשה מוצאה מחוה אמנו, ובמה גרועה אלקה מחוה?"

ככה וככה, הקהו את שיני. מצד שני, מי יודע? הרי אומרים גם שלמשיח שלהם, ישו, לא היה בכלל אבא.

כבר התחלתי לשכוח את החורבן שלי. אהבתי נורא את התינוק וגם הוא אהב אותי. רק היה רואה אותי, היה מנפנף בידיים הקטנטנות שלו שאקח אותו. כשהיה פורץ בבכי או נשנק, אף אחד לא הצליח להרגיע אותו חוץ ממני. קניתי לו חישוק של עצם וכיפה רקומה זהב. כל שני וחמישי שמו עליו עין רעה ואני רצתי לעשות השבעות ולחשים לבטל אותה. באותו זמן עבדתי כמו חמור. כשיש עולל בבית, הצרכים גדלים. למה שאשקר? גם אותה, את אלקה, לא שנאתי. היא חירפה וגידפה אותי, התאכזרה אלי, ואני זחלתי תחת כפות רגליה. אוי, היה לה כוח! כשהיתה זורקת עליך מבט אחד מהמבטים שלה, היית מאבד את הצפון. והדיבורים שלה! שופכת אש וגופרית, והכול מלא־חן, ממש לנשק כל מלה. היא נכנסת לך לתוך העצמות ואתה שוכב על התנור, מוכה ושבור, ורוצה עוד.

בערב הייתי מביא לה, חוץ מלחם רגיל, חלה שאפיתי במיוחד בשבילה וכמה לחמניות. למענה נהייתי גנב וסחבתי כל מה שרק יכולתי: כאן חתיכת עוגה ושם עוגייה, פה צימוק ושם שקד. הלוואי ויסלחו לי שם למעלה וזה לא יהיה לחובתי, כי הייתי פותח את קדרות החמין שנשים הכינו לשבת ומוציא נתח בשר, חתיכונת קוגל, ראש, רגל, קצת מעיים ממולאים, מה שאפשר. היא אכלה ונהייתה יפה ושמנה.

כל השבוע לא ישנתי בבית. בלילות שבת הייתי בא אליה, אבל תמיד היה לה תירוץ. פה צרב לה, ושם דקר לה; פה נתקפה שיהוק, ושם כאב לה הראש. ועוד 'שאלות נשים'! אל תשאלו, קרעה אותי. נוסף לכך, האח שלה, הממזר, גדל. הוא היה מכה אותי, וכשרציתי להחזיר לו, היתה פותחת את הפה בכזה מין מענה־לשון, שהסתובב לי הראש. עשר פעמים ביום היתה זורקת לי גט לפני הרגליים. מישהו אחר במקומי היה בורח עד מעבר להרי־החושך, לאן שפלפל־שחור צומח. אבל אני בטבעי שותק ובולע הכול. נו, הכלל, מה לעשות? אם אלוהים נותן כתפיים, מוכרחים לסחוב את החבילה.

לילה אחד קרה משהו רע במאפייה: התנור התבקע וכמעט פרצה שריפה. מכיוון שלא היה לי מה לעשות, הלכתי הביתה. פעם אחת, חושב אני, אטעם את הטעם של שינה במיטה באמצע השבוע. לא רציתי להעיר את התינוק ונכנסתי בשקט בשקט, על קצות האצבעות. אני נכנס לבית ושומע איזה מין נחירה כפולה. נחירה אחת דקה, והאחרת – כמו של שור שחוט. העניין לא מצא־חן בעיני. אני מתקרב למיטה ונהיה לי חושך בעיניים: ליד אלקה שוכב גבר. מישהו אחר במקומי היה מקים קול צעקה, עד שחצי־העיר היתה באה בריצה. אבל אני חשבתי: בשביל מה להעיר את הילד? מה אשם האפרוח המסכן? מילא. חזרתי למאפייה ונשכבתי על שק קמח. לא יכולתי לעצום עין עד עלות־השחר. צמרמורת הרעידה אותי כמו בקדחת. מספיק, חושב אני, להיות חמוד. גימפל לא ייתן יותר שיתקעו לו באוזן. גם לשטויות של גימפל יש גבול.

בבוקר הלכתי לשאול בעצת הרב. בעיירה נהייתה מהומה גדולה. מיד שלחו אליה את השַמש. אשתי באה עם התינוק על הידיים. ומה, אתם חושבים, עשתה? הכחישה מכול וכול. "הוא נפל – היא אומרת -על הראש. אני לא יודעת מכלום, שום חזון ושום חלום." צעקו עליה, הזהירו אותה, דפקו על השולחן, אבל היא בשלה: טופלים עליה אשמת־שווא.

הקצבים וסוחרי־הסוסים התייצבו לצידה. שוליית־קצב אחד מתקרב אלי ואומר לי: "אתה מסומן אצלנו." בינתיים התחיל התינוק לצרוח וטינף את עצמו, מסכן. בבית־הדין היה אדון־קודש, ולכן שילחו אותה.

אני אומר לרב: "מה עלי לעשות?"

והוא אומר: "אתה מוכרח להתגרש ממנה מיד."

"ואם היא לא תרצה לקבל גט?" – שואל אני.

אומר הוא: "נכריח אותה וניתן לה שלא ברצונה."

ואני אומר: "טוב, רבי, אני אחשוב על זה."

"אין על מה לחשוב – אומר הרב – אסור לך להיות איתה תחת קורת־גג אחת."

"וכשארצה לראות את הילד?" – שואל אני.

"אתה לא צריך לראות את הילד. – אומר הרב – שתלך לה, הזונה, עם הממזרים שלה! "

והוא מוציא פסק־דין, שאסור לי אפילו לדרוך על סף־ביתה. לעולם לא. כל עוד אני חי.

במשך היום לא היה לי אכפת כל־כך. מילא, נו, חושב אני, המורסה היתה חייבת להתפוצץ. אבל בלילה, כשהייתי מונח על השקים, נהיה לי מר. געגועים תקפו אותי, אליה ואל הילד. רציתי לכעוס עליה, אבל זאת הצרה שלי: אנ'לא יכול לכעוס. ראשית, חושב אני, לפעמים בנאדם משתטה. מן הסתם, הגברבר הזה עשה לה עיניים, ואולי נתן לה מתנה, ולנקבה יש שיער ארוך ושכל קצר, וככה הוא הצליח לפתות אותה. שנית, אם היא כל־כך מכחישה, אולי היתה כאן אחיזת־עיניים? קורה לפעמים שרואים סתם צורה, או איזה מין איש קטן, וכשמתקרבים, מתגלה שזה חזיון־תעתועים. אם כך, נעשה לה עוול. איך שאני חושב ככה, אני מתחיל לבכות. בכיתי כל־כך, עד שהקמח נרטב מהדמעות. למחרת, בבוקר השכם, הלכתי אל הרב ואמרתי שטעיתי. הרב כתב משהו בנוצת־אווז וענה שישלח שאלת־תשובה, להתייעץ עם חכמים. בינתיים אסור לי להתקרב אל האשה. אבל הרשו לי לשלוח אליה דברי־מאפה וכסף להוצאות קיום.

ג.

לקח זמן רב, שלושת־רבעי שנה, עד שהרבנים הגיעו להסכמה ביניהם. מכתבים הלכו לשם ובחזרה. לא ידעתי שאפשר ללמוד כל־כך הרבה תורה על דבר כזה.

במשך הזמן הזה אלקה הרתה וילדה תינוק נוסף. הפעם זאת היתה בת. הייתי בשבת בבית־הכנסת ועשיתי 'מי שבירך' ליולדת. קראו לי לתורה וקראתי לתינוקת על שם חמותי עליה השלום. לכל הכלומניקים שנכנסו למאפייה היה מה לקשקש בלשון. כל פראמפול התענגה על הביזיון שלי. אבל אני החלטתי שמהיום והלאה מתאים לי להאמין לכל דבר. מה יוצא מזה שאתה לא מאמין? היום אתה לא מאמין לאשתך, מחר לא תאמין באלוהים.

בכל יום שלחתי לה לחם חיטים ולחם שיפון עם השוליה שגר בשכנות. לפעמים הוספתי מצייה, לחמנייה, כמה כעכי־ביצים, וכשהיה אפשר – גם חתיכת עוגת שמרים, עוגת ביצים, עוגייה, פרוסת עוגת־פירות – כל מה שבא ליד. השוליה היה בחור טוב־לב. לא פעם הוסיף לה דברי מאפה מהחלק שלו. פעם הוא היה נטפל אלי, מחטיף לי על האף, דוחף אותי מהצד. אבל מאז שהתחיל להיכנס אצלי בבית, הוא נעשה כמו תרופה למכה.

"היי, אתה, גימפל, – אמר לי – יש לך אשה נהדרת ושני תינוקות יפים. אתה לא שווה שיהיו לך כאלה."

"מה דעתך על מה שאנשים מדברים?" – שאלתי אותו. ״

"לאנשים יש לשון ארוכה, והם מפטפטים. – ענה – שיהיה לך אכפת מהם כמו מהשלג של השנה שעברה."

– יום אחד קרא לי הרב ואמר: "אתה בטוח, גימפל, שהיתה לך טעות?"

ואני אומר: "ודאי, רבי."

"הייתכן, – אומר הוא – הרי ראית במו־עיניך."

"זה בטח היה צל. " – אומר אני.

"צל, – שואל הוא – צל של מה?"

ואני עונה: "של הקורה התומכת בתקרה."

"נו, – הוא אומר – אתה יכול לחזור הביתה. אתה חייב תודה על כך לרב מיאנוב. הוא מצא פסק לא ידוע אצל הרמב"ם."

תפסתי את ידו של הרב ונשקתי לה. תחילה רציתי לרוץ ישר הביתה. זה לא דבר קטן. לא רואים את האשה והילדים כל־כך הרבה זמן. אחר־כך אני חושב לעצמי: יותר טוב שאחזור לעבודה ואלך הביתה בלילה. לא אמרתי מלה לאיש, אבל היה לי חג בלב. כמו בכל יום הנשים התגרו בי והנערות לעגו לי, אבל אני חושב לעצמי: דברו חופשי. האמת צפה ועלתה כמו שמן על מים. אם הרמב"ם אומר 'כשר', אז כשר.

בלילה, אחרי שכיסיתי את הבצק שיתפח, אני לוקח את הלחם שלי, ממלא שקיק עם קמח משובח ומתחיל ללכת הביתה. בשמיים שטה לה לבנה מלאה והכוכבים נוצצים וקורצים. סכנת־נפשות ממש. אני צועד ולפני רץ צל ארוך. היה חורף, ושלג חדש ירד. אני רוצה לשיר, אבל כבר מאוחר ואנ'לא אלך להעיר בעלי־בתים מהוגנים משנתם. אני רוצה לשרוק, אבל כאן אני נזכר שאסור לשרוק בלילה, כי ככה קוראים לשדים. אני שותק והולך מהר ככל שאני יכול.

הכלבים שבחצרות הגויים שומעים את צעדי ונובחים עלי, אבל אני מהרהר: תקרעו לכם את הגרון. אתם כלבים ואני בן־אדם, בעלה של אשה ראויה לשמה, אבא לילדים מוצלחים.

אני מתקרב לבית הקטן שלי והלב מתחיל לדפוק כמו אצל גזלן. אין לי שום פחד, אבל הלב מכה: בּוּך, בּוּך… נו, אבוד. אני פותח בשקט את השרשרת הסוגרת על הדלת ונכנס. אלקה כבר ישנה. אני עומד ומסתכל על העריסה. התריסים סגורים, אבל אור הלבנה חודר דרך החרכים. אני רואה את הפנים הקטנטנות של הילדונת ומיד אני מתמלא אהבה אליה. ככה, בבת־אחת. כבר הייתי יכול לנשק את כל העצמות החמודות שלה.

אחר־כך אני מתקרב למיטה. ומה, בכל אופן, אני רואה שם? אלקה שוכבת ולידה – השוליה. הלבנה כבתה בבת־אחת. נהיה לי חושך בעיניים. הידיים והרגליים רועדות. השיניים נוקשות זו בוו. הלחם נופל לי מהידיים. אשתי מתעוררת ושואלת:

"מי שם, הא?"

"זה אני" – אני ממלמל.

"גימפל? – היא שואלת – מה אתה עושה כאן? מותר לך?…"

"הרב אמר." – אני עונה, וצמרמורת מטלטלת אותי כמו בקדחת.

"שמע לי, גימפל, – היא אומרת – צא החוצה למחסן ותציץ בעז. היא, תאר לעצמך, חולה."

שכחתי להזכיר שהיתה לנו עז. רק שמעתי שהעז לא בקו־הבריאות, ויצאתי למחסן. היא היתה ברייה טובה. הייתי קשור אליה כאילו היתה בךאדם, להבדיל.

אני הולך לעבר המחסן בצעדים כושלים ופותח את הדלת הקטנה. העז עומדת על ארבע רגליים. אני ממשש אותה, מושך לה בקרניים, נוגע בעטינים. אנ'לא רואה שום דבר רע. בטח זללה יותר מדי קליפות עצים, אני חושב. "לילה־טוב לך, עיזונת" – אני אומר – "תהיי לי בריאה וחזקה." והחיה האילמת עונה לי "מה־ה־ה", כאילו אומרת בלשון אילמים: חן־חן.

אני חוזר ורואה שהשוליה התנדף.

"איפה – שואל אני – הבחור?"

"איזה בחור?" – עונה אשתי בשאלה.

"מה ז'תומרת – אני אומר – השוליה. את ישנת איתו!"

"כל החלומות הרעים שחלמתי הלילה ובלילות אחרים – קוראת אשתי בקולי־קולות – שיבואו על ראשך ועל בשרך ועל כל חייך! ה'לא־טובים' נכנסו בך וסנוורו את עיניך! – והיא צועקת – נכפֶה אחד, עגל בצורת בנאדם, מדובלל ומקולל, החוצה מכאן לפני שאני עושה כאלה צעקות שכל פראמפול תשמע ותבוא!"

לפני שאני יודע מי ומה, קופץ אחיה מאחורי התנור ומחטיף לי עם האגרופים ישר בעורף. חשבתי ששבר לי את המפרקת, הבנתי איזה עניין יש לי, וקראתי לעברה: "אל תעשי מהומה. עוד זה חסר — אני אומר – שיוציאו לי שם שיש לי עסק עם שדים ורוחות. אף אחד לא ייגע במה שאני אופה."

בקיצור, בקושי הרגעתי אותה. "נו, די. – היא אומרת – לך שכב, שתהיה שבר־כלי."[6]

בבוקר קראתי הצידה את השוליה כדי לברר איתו בסוד:

"שמע אותי, אחי, – אני אומר – ככה וככה. מה יש לך לומר?"

הוא מסתכל עלי כאילו נפלתי מהגג.

"שכה אחיה, – הוא אומר – לך לרופא או לאיזה מכשפה. אני חושב – הוא אומר – שחסר לך איזה בורג בראש. אבל אתה כפרה שלי. אנ'לא אספר לאף אחד. פתח שין 'שא'."

וכך היה.

הסיפור ארוך, אבל נקצר: חייתי עם אשתי למעלה מעשרים שנה. ששה ילדים הביאה לי: ארבע בנות ושני בנים. במשך הזמן קרו כל מיני דברים, אבל אנ'לא ראיתי ולא שמעתי. האמנתי וזהו. הרב אמר לי פעם, "אם אתה מאמין, אשריך. כתוב: צדיק באמונתו יחיה."

לפתע חלתה אשתי. זה התחיל עם משהו קטן. איזה פצע בשד. אבל, כנראה, לא נשארו לה יותר שנות־חיים. הוצאתי עליה הון. שכחתי לומר שבאותם ימים היתה לי כבר מאפייה משלי והחשיבו אותי בפראמפול לבן־אדם חשוב, חתיכת נגיד. כל יום היה בא החובש־המרפא. איפה שהיתה מכשפה, היו מביאים אותה אלי. שמו לה רטיות לחות, העמידו עלוקות, כוסות־רוח. הביאו אפילו רופא מלובלין, אבל זה היה מאוחר מדי. לפני שמתה היא קוראת לי למיטה ואומרת:

"גימפל, מחל לי"

אומר אני: "מה יש לי למחול לך? היית אשה נאמנה."

אומרת היא: "וויי, גימפל, כל השנים רימיתי אותך, מסכן, בצורה מאוסה. אני רוצה ללכת טהורה אל האלהים שעשה אותי. דע לך, שהילדים אינם שלך."

אם היו מחטיפים לי על הראש במוט ברזל, לא הייתי מתבלבל כל־כך.

"של מי הם?" – אני שואל.

"אנ'לא יודעת – אומרת היא – היו רבים. שלך הם לא."

וכמו שהיא מדברת, היא זורקת אחורה ת'ראש, העיניים קופאות, ואין יותר אלקה. על השפתיים החיוורות נשאר חיוך. נדמה היה לי שהמתה אומרת: רימיתי את גימפל. זאת היתה התכלית של שנות חיי הקצרות.

ד.

פעם, בשעת לילה, אחרי ה'שבעה', כששכבתי ונמנמתי על השקים, בא אלי הטיפוס ההוא, יצר־הרע בכבודו ובעצמו, ואומר לי:

"גימפל, מה אתה ישן?"

אומר אני: "מה אעשה? אוכל כיסונים?"

אומר הוא: "אם כל הציבור משטה בך ומרמה אותך, סדר אתה את הציבור."

ואני אומר: "איך אני יכול לעשות צחוק מציבור שלם?"

והוא עונה: "אסוף כל יום דלי מלא שתן ובלילה שפוך אותו לתוך עיסת הבצק. שהחכמים של פראמפול יזללו – אומר הוא – טומאה."

ואני אומר: "ומה עם עולם־הבא?"

אומר הוא: "אין עולם־הבא. הכניסו לך קש לראש."[7]

"נו, – אומר אני – ואלוהים יש?"

"אין בכלל אלוהים." – אומר הוא.

"אז מה כן יש?" – אומר אני.

והוא אומר: "בוץ טובעני"

הוא עומד לנגד עיני, אותו בעל־דבר: עם זקנקן של עז, קרניים של תיש, עם שיניים ארוכות וזנב. כששמעתי מלים כאלה, רציתי לתפוס אותו בקצה הזנב, אבל התגלגלתי למטה מעל שקי־הקמח וכמעט שברתי את העצמות. באותו רגע הייתי צריך לעשות את צרכי וכאן אני רואה את עיסת־הבצק ממש מבקשת: עשה משהו. בקיצור, התפתיתי.

לפנות בוקר בא השוליה. לשנו בצק, הכנו כיכרות לחם, בזקנו גרגרי קימל, והכנסנו לתנור. כשהצעיר הלך, נשארתי יושב על ערימת סמרטוטים בפינה ליד התנור. נו, חושב אני, נקמת, גימפל, על כל הביזיונות. בחוץ חרק הכפור, וכאן היה חמים. להט לי בפנים. הרכנתי את ראשי ונרדמתי.

כמו שאני נרדם, באה אלי אלקה בחלום. לבושה תכריכים וקוראת:

"מה עשית, גימפל?"

"הכול באשמתך" – אומר אני ומתחיל לבכות.

והיא אומרת: "תם שכמוך! ואם אלקה כוזבת, אז הכול שקר ומרמה? אני לא רימיתי איש, חוץ מאשר את עצמי. אני משלמת על הכול, גימפל. שם לא מוחלים על שום דבר!"

אני מסתכל בפניה: שחורים כמו פחם. מיד התעוררתי. שעה ארוכה ישבתי דומם. הרגשתי איך הכול תלוי על כפות המאזניים. צעד אחד -ואני מאבד את חלקי בעולם־הבא. אבל אלוהים עזר לי. חטפתי את המרדה, הוצאתי את כל דברי־המאפה, נשאתי אותם לחצר, והתחלתי לחפור בור באדמה הקפואה.

– בינתיים הגיע הבחור הצעיר שעבד אצלי. "בעל'בית – אומר הוא -מה אתם עושים?"[8] והוא נהיה חיוור כמו מת. "הכול כמו שצריך" – אני אומר, וקובר לנגד עיניו את כל דברי המאפה.

אחר־כך הלכתי הביתה, הוצאתי את שטרי הכסף ממקום המחבוא וחילקתי אותם בין הילדים. "הלילה – אומר אני – ראיתי את אמא שלכם. מסכנה, שחורה מרוב ייסורים."

הם היו כל־כך נדהמים, עד שלא יכלו לומר מלה.

"היו בריאים – אומר אני להם – ותשכחו שהיה פעם גימפל."

אני לובש את המעיל, זוג מגפיים, לוקח את תיק־הטלית ביד אחת, את המקל באחרת, ומנשק את המזוזה. אנשים תמהו והשתוממו כשראו אותי ברחוב.

"לאן אתם הולכים?" – הם שואלים אותי.

ואני עונה: "אני הולך לאן שיקחו אותי הרגליים."

וכך עזבתי את פראמפול.

נדדתי ברחבי המדינה ואנשים טובים לא זנחו אותי. שנים עברו. זקנתי ושערי האפיר. מעשיות רבות שמעתי, שקרים רבים ובדיות אין־ספור, אבל ככל שהארכתי ימים, כך הבנתי יותר ויותר שאין בכלל שקרים. אם משהו לא קרה לפלוני, אז משהו קרה לאלמוני. אם לא היום, אז מחר, בעוד שנה, או אפילו בעוד למעלה ממאה שנים. מה זה משנה? לא פעם, כששמעתי על מקרה כזה או אחר, הייתי חושב: זה לא יכול להיות. והנה, לא עוברת שנה, שנתיים, ואני שומע שזה אכן קרה באיזשהו מקום. אפילו מעשייה שהמציאו אותה, יש בה ממש. מדוע האחד ממציא דבר כזה וחברו דבר אחד?

היות שאני מחזר על הפתחים ואוכל על שולחנות זרים, מזדמן לי לספר מעשיות על מה שלא היה ולא נברא: על שד, אדם־זאב, מכשף, טחנת־רוח, אנ'לא־יודע־מה. ילדים רודפים אחרי: "סבא'לה ספר סיפור." לפעמים הם אומרים לי על מה לספר, ואני עושה כבקשתם. מה אכפת לי. פעם אומר לי קטנצ'יק אחד: "סבא, הכול אותו סיפור." שכה אחיה, הוא צדק הממזר.[9]

ככה זה גם עם חלומות. כבר שנים רבות שעזבתי את פראמפול, אבל אני רק עוצם עין – ואני שוב שם. ואת מי, אתם חושבים, אני רואה? את אלקה. עומדת ליד גיגית הכביסה, כמו ביום הראשון לפגישתנו. אבל הפנים זוהרות, העיניים מאירות, כמו של צדקת, והיא אומרת לי דברים מופלאים. כשאני מתעורר, אני שוכח הכול; אבל טוב לי. היא פותרת לי את כל הקושיות, ויוצא שהכול כראוי. אני בוכה לפניה ומתחנן: קחי אותי אלייך, והיא מנחמת אותי: סבלנות, גימפל. זה כבר קרוב לסוף הדרך. לפעמים היא מנשקת ומחבקת אותי, בוכה על פני, וכשאני מתעורר, אני מרגיש את שפתיה ואת הטעם המלוח של דמעותיה.

ודאי שהעולם הזה הוא עולם של שקר, אבל כפסע בינו לבין עולם־האמת. לפני דלת ההֶקדש,[10] בו אני שוכב, מונח לוח־הטהרה. הקברן כבר הכין את המעדר. הקבר מחכה. התולעים רעבות. התכריכים מונחים בתרמיל שלי. קבצן אחר מחכה כבר לצרור־הקש שלי. אם־ירצה־השם, כשיבוא הזמן, אלך לשם בשמחה. מה שלא יהיה שם, כולו נכון. בלי סילופים ועיקומים, בלי ליצנות ומעשי־רמייה. תודה לאל: שם אפילו את גימפל אי־אפשר לרמות.

מתוך: יצחק בשביס־זינגר, "גימפל תם", בתוך: חורבן קרשב, תרגמה בלהה רובינשטיין, ירושלים, כרמל, 2000

[1] במקור: "עליו השנאבל" – שיבוש לגלגני של הביטוי "עליו השלום".

[2] רווק. הנוהג הוא שנשואים מתעטפים בטלית בשעת התפילה, ואילו רווקים מסתפקים ב'טלית קטן' שעל גופם.

[3] במקור: ״שיקסע״. למלה זו יש גוון חושני־יצרי, וגם צליל של גנאי.

[4] ראשי־תיבות: קהילת־קודש. אלקה משתמשת במתכוון בראשי־תיבות, בגלל הצליל הנלווה להן.

[5] במקור: ״מ׳האט מיך געפירט אין באד אריין״ – הובילו אותי לבית־המרחץ. והכוונה: הוליכו אותי שולל, רימו אותי.

[6] במקור: "ווער ראד געבראכן" – שתהיה גלגל שבור שלא יכול לנוע. במושגים שלנו: שיכניסו לך מקל בגלגלים, – שתהיה מקולקל וחסר־צורה.

[7] במקור: "א קאץ אין בויך" – חתול בבטן: החדירו בך רעיון־שווא, שאינו במקומו.

[8] פנייה בלשון רבים מציינת ביידיש יחס של כבוד.

[9] במקור: ״שייגעץ״, והכוונה לילד פיקח וממולח.

[10] הקדש: בית־מחסה, בית־חולים לעניים.

סיפורו של יצחק בשביס-זינגר, "גימפל תם", פורסם בתרגום לאנגלית ב-1953, כשהסופר היה בן כ-50. פרסום הסיפור חשף את זינגר, סופר אידי אלמוני באותה עת, לקהל האמריקני הרחב, והוא היה לאחד היוצרים הפופולריים והמוערכים בעולם.

רקע

ב-1953, כשהתפרסם התרגום לאנגלית של סיפורו של יצחק בשביס-זינגר, "גימפל תם", היה זינגר סופר אידי עני ואלמוני החי בארצות הברית, שאליה היגר מפולין ב-1935. הוא עבד כעיתונאי ומגיה בעיתון הסוציאליסטי באידיש פורוורטס, והיה מוכר בעיקר כאחיו הצעיר של ישראל יהושע זינגר – סופר אידי נחשב שנפטר בשנות ה-40.

את הסיפור תרגם לאנגלית הסופר האמריקני-היהודי סול בלו, והתרגום שינה את מעמדו של זינגר, ואולי גם את מעמדה של ספרות האידיש בארצות הברית. היה זה צעד ראשון להכרה, והוא פתח את הפרק השני בקריירה הספרותית הפתלתלה והמופלאה של זינגר, ששיאה בפרס נובל שבו זכה ב-1978 – פרס הנובל הראשון והיחידי עד כה שהוענק לסופר אידיש.

ההקשר ההיסטורי

יצחק בשביס-זינגר היגר לארצות הברית בעקבות אחיו הבכור ישראל יהושע ב-1935, והשאיר אחריו בפולין את אשתו, את בנו ואת אמו. הסיפור "גימפל תם", ועוד כמה מסיפוריו של זינגר, נכתבו בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהתברר גורלם של יהודי אירופה ושל בני משפחתו של זינגר. הסיפורים שימשו לו אנדרטה לעולם היהודי הנעלם של פולין, עולם שתואר כאנכרוניסטי, אך גם כמופלא וקסום, מלא חסד ועוצמה. הסיפור "גימפל תם", כיתר סיפוריו של זינגר, פורסם בפורוורטס ב-1945, ולא עורר הד ציבורי ניכר.

ב-1952 ערך ההיסטוריון ומבקר התרבות אירווינג האו אנתולוגיה בשם "אוצר סיפורי אידיש" באנגלית, כדי להכיר לקהל האמריקני את נכסי התרבות האידית שנמחקה באירופה. בעבודתו נחשף האו לסיפורו של בשביס-זינגר, והוא שכנע את הסופר היהודי-האמריקני סול בלו (שזכה בעצמו בפרס נובל ב-1976) לתרגמו לאנגלית. התרגום לאנגלית פורסם במאי 1953 ובין רגע היה לסנסציה. בשביס-זינגר זכה לחיבוק חם מהזרם המרכזי של הממסד האמריקני הספרותי.

מאז היו התרגומים לאנגלית של יצירותיו של בשביס-זינגר לקורפוס ספרותי בפני עצמו, שהתקיים לצד יצירותיו באידיש, אך בנפרד מהן, והיה אחראי במידה רבה לפופולריות הבין-לאומית של הסופר.

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת