קרון חתום / דן פגיס

מחזור השירים "קרון חתום" התפרסם בקובץ גלגול ב-1970. בקובץ זה עסק דן פגיס לראשונה בשואה באופן מפורש. בריאיון שנעשה שנים מאוחר יותר העיד פגיס שהחל להתמודד עם השואה בשירתו רק בשלב מאוחר, וכי התהליך ארך זמן רב: "החל מהספר השלישי – 'גלגול' – ניסיתי לא רק לבטא את האימה אלא גם להתמודד איתה ולהישאר איכשהו בחיים… לקח לי, בסופו של דבר, חמישים שנה עד שהצלחתי לכתוב את המילים – 'נולדתי במחוז בוקובינה'". "קרון חתום" מבטא את הקושי הזה. המחזור עוסק בשואה, אך מרחיק את העדות ונמנע מחשיפה של פרטים אישיים-ביוגרפיים. כותרת המחזור "קרון חתום" היא רב-משמעית: היא מעלה מיד אסוציאציה של רכבות המוות באירופה הנאצית, ובה בעת היא צירוף סמלי וסתום: למה המילה "קרון" היא בלשון יחיד? ולמה חתום? האם כמו סוד חתום, או כמו מגילה חתומה? והאם אפשר לפתוח אותו? האם הוא מוסיף לנסוע? ומי הוא הקול הדובר מתוכו? המחזור הוא מעין כתב חידה שפיענוחו חושף חלקי תמונות ומצבים שנחתמו בקרון – כשלמילה "חתימה" הן משמעות של סוף, הן של הטבעת סימן.

ההקשר ההיסטורי

דן פגיס היה משורר, חוקר ומורה, וכתב גם ספר לילדים – הביצה שהתחפשה. פגיס נולד ברדאוץ, בחבל בוקובינה שברומניה, ב-1930. כשהיה בן ארבע עלה אביו לישראל ואמו נפטרה באופן פתאומי. לאחר מותה גדל אצל סבו וסבתו מצד אמו. את שנות המלחמה עבר בנדודים ובמחנות כפייה בטרנסניסטריה. בשנת 1946 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער והתחנך במרחביה. הוא מצא את אביו, אבל בעצם נשאר יתום. שיריו הראשונים התפרסמו ב-1949. קובץ שיריו הראשון, שעון הצל יצא ב-1959. קבצי שירה נוספים התפרסמו במהלך חייו: שהות מאוחרת ב-1964, גלגול ב-1970, מח ב-1975, ומילים נרדפות ב-1982. לאחר מותו יוצא הקובץ שירים אחרונים (1987) וב-1991 יצא כרך של כל שיריו שכלל גם שירים שטרם ראו אור וחיבור בפרוזה בשם אבא. דן פגיס למד ולימד באוניברסיטה העברית והיה לחוקר חשוב של השירה העברית בימי הביניים והרנסנס. נפטר בירושלים ב-1986.

במחזור השירים "קרון חתום" שבעה שירים קצרים היוצרים מבנה שירי אחד. מבנה זה ניכר בקריאת השירים ברצף וגם בזיקות המתקיימות ביניהם: רתמיות, מצלוליות, תמתיות, מושגיות וסיטואציוניות. המחזור מגלם תפיסה ייחודית לייצוג שירי של השואה – יש בו הנכחה והמחשה של חוסר היכולת לתפוס ולתאר התרחשות היסטורית כה גדולה ואיומה, ואף על פי כן צורך לתת לה ביטוי אמנותי. העדות על השואה מקבלת כאן צורה עקרונית: היא אינה אלא פרגמנט, רישום חלקי ומקוטע של מצב אנושי. המציאות שהוא מעיד עליה בלתי ניתנת לייצוג, אבל השאלות שהיא מעלה מקבלות ביטוי מוחשי ונוקב.

כותרות השירים משמשות מפתח למחזור כולו. הן מצביעות על ההקשר ההיסטורי החוץ-שירי שהשירים מתייחסים אליו, ומבארות את הסיטואציה המתוארת בכל שיר. יחד הן יוצרות מעין רצף המשרטט עלילת יסוד בתולדות אירופה באמצע המאה ה-20. שיר הפתיחה ושיר הסיום של המחזור קובעים את הזמן ואת המרחב של המחזור כולו וכן את ההקשר ההיסטורי המשתמע ממנו. שיר הפתיחה הוא תיאור פארודי של אירופה רוקדת טנגו, שבויה בהכחשה ובדימוי עצמי של "תרבות", רגע לפני המלחמה, בשנת שלושים ותשע וחצי. השיר האחרון מתייחס להסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לגרמניה ב-1952. שני השירים יוצרים מסגרת היסטורית למחזור כולו. שירי המחזור שבתווך מתרחשים בזמנים מוגדרים פחות, אבל מעצם מיקומם בין שיר הפתיחה לשיר הסיום הם נקראים בהקשר שאלה מתווים.

כל שיר משרטט תמונה מסוימת, לעתים פנטסטית, לעתים ראליסטית, של סיטואציות שונות מארועי השואה: קול מקרון חתום, מסדר במחנה, עדות, גניבת גבול. השירים הם מקטעים, ולעתים קרובות הם מתחילים ב"אמצע" מצב, דיאלוג או חיווי, למשל: "כאן במשלוח הזה / אני חוה", או: "לא לא: הם בהחלט / היו בני אדם: מדים מגפים", או: "טוב טוב, אדונים הזועקים חמס תמיד". בשל הקיטוע קריאתם מחייבת השלמה של ההקשר ושל הרקע.

המחזור בכללותו מעלה שאלות גדולות על מין האדם בעקבות השואה: בשיר 'כתוב בעפרון בקרון החתום' מיוצג המין האנושי בדמויותיהם של חוה, הבל וקין בן-אדם. כלומר, הוא מתאר את משפחת האדם הראשונה ועל-ידי כך מסמן את אופיו העקרוני של השיר ושל המחזור כולו: הרצחנות היא בתוך המשפחה, ואותו רצח ראשון הוא הוא הרצח הנמשך במשלוח אל מחנות המוות. בשירים "המסדר" ו"עדות" תוהה פגיס על אנושיותם של הרוצח ושל הקורבן. הרוצח מוצג כמלאך חרוץ ומלא עיניים או כאדם: "לא לא הם בהחלט / היו בני אדם: מדים מגפים / איך להסביר. הם נבראו בצלם", ואילו הקורבן אינו אלא צל, טעות: "אני הייתי צל / לי היה בורא אחר". באירוניה אכזרית מתהפך כאן מושג האדם: "הם" הברואים בצלם, וה"אני" עבר פירוק ונעשה ללא אדם: "עשן אל עשן כל יכול / שאין לו גוף ודמות".

השיר "עדות אחרת" הוא שיר מחאה המופנה לאלוהים בורא האדם. אלוהים, בדרך כלל הדיין, נתבע בדין עם מלאכיו על שיצר את האדם: "משתפי הפעולה שלך, מיכאל, גבריאל / עומדים ומודים / שאמרת: נעשה אדם, / והם אמרו אמן". בשיר "הוראות לגניבת גבול" ההקשר הממשי של גנבת גבול נעשה מצע מטאפורי ל"אדם בדוי" – זה שהישרדותו כרוכה במחיקת זהות.

המחזור ממחיש אפוא את פירוק מושג האדם כפרט, כ"אני", כבן-אנוש, שחוללה השואה, ומציב שאלות מטרידות לעידן שבא אחריה.

שירי המחזור התקבלו כביטוי אמנותי ושירי יוצא דופן של השואה, הן בקרב אוהבי ספרות וקוראי שירה, הן בשיח השואה בישראל. אף על פי כן, לרוב לא נקרא המחזור בשלמותו, ורק שיר אחד מן המחזור, "כתוב בעפרון בקרון החתום" נעשה לשיר אייקוני של השואה. יש אם כן עוד מקום וטעם לקרוא אותו ובו כיצירה קשה, מורכבת ורבת-פנים על אודות האדם בשואה ובעקבותיה.

• אזרחי-דיקובן, סדרה (1994). אתם שואלים כיצד אני כותב? – דן פגיס והפרוזה של הזכרון. אלפיים, 10, 94–110.
• וגנר, רתם ורווה, וענבר (2001). קרון חתום: משירת דן פגיס: יחידת לימוד בספרות השואה. ירושלים: יד ושם, בית הספר המרכזי להוראת השואה.
• יעקבי, תמר (תשמ"א). הזמן כלשון ומציאות בשירת פגיס. מחקרי ירושלים בספרות עברית, י-יא, 77–100.
• פגיס, דן (1991). כל השירים, ירושלים: הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, עמ' 134–140.
• פגיס, עדה (1995). לב פתאומי. תל אביב: עם עובד.
• צוקרמן, אילנה (1991). לבטא את האימה וגם להשאר איכשהו בחיים. עיתון 77, 138–139, 22–23, 50.