"כי בניסן עתידין להיגאל"

"כי בניסן עתידין להיגאל"

חג הפסח נחגג מי"ד בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון של החג הם ימי שבתון שבהם אסור לעשות כל מלאכה, וחמשת הימים שביניהם הם ימי חול המועד – ימים שבהם האדם מצוּוֶה לנוח, ליהנות ולהמעיט בעשיית מלאכה.

חג הפסח מציין את התהווּתו של עם ישראל. על פי הסיפור המקראי עזבו בניו של יעקב את ארץ כנען בשל רעב, והיגרו למצרים. בני ישראל התרבו מאוד,והמצרים הפכו אותם לעבדים. לאחַר שנות עבדוּת רבות הוציא אלוהים את בני ישראל ממצרים בהנהגת הנביא משה, והעניש את המצרים בעונשים קשים. בעת היציאה ממצרים עשה אלוהים נס – ים סוּף נחצָה, ובני ישראל עברו במעבר היבשתי שנוצר ופנו אל המדבר.

החובה לציין את יציאת מצרים מדי שנה מופיעה בתורה כמה פעמים. התורה מצַווה לזכור את הסבל וההשפלה שבעבדוּת, ולהודות לאלוהים על החֵירוּת שהעניק לבני ישראל. על פי ההשקפה הדתית, הברית שנכרתה בין אלוהים לבין עם ישראל לאחר יציאת מצרים מחייבת את בני ישראל לזכור בכל דור ודור את הוצאתם מעבדות לחירות וכן לקיים את מצוות התורה, שניתנה להם במעמד הר סיני:

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:" (שמות יג, 8)

למצווה לזכור את יציאת מצרים יש משמעות נוספת, מוסרית ואנושית: האיסור לנצל לרעה את חולשתם של הגֵרים, כלומר הלא-יהודים, החיים בין בני ישראל. על פי החוק המקראי הגֵרים לא הורשו להיות בעלי קרקע, ולכן הם היו פגיעים מבחינה כלכלית. והתורה מצַווה:

"וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" (דברים י, 19)

שמות ומשמעויות

החג נקרא בתורה "חג המצות" ו"חג האביב", ואחר כך נוספו לו הכינויים "חג הפסח" ו"חג החֵירוּת". השמות "חג הפסח" ו"חג המצות" קשורים לאירועים שהתרחשו, על פי ספר שמות, זמן קצר לפני יציאתם של בני ישראל ממצרים.

לפני יציאת מצרים עבר אלוהים במצרים והמית את הבן הבכור בכל בית. על בתיהם של בני ישראל הוא פָּסַח (כלומר דילג), ומכאן שֵם החג. וכדי שלא יִיפָּגעוּ בניהם הבְּכוֹרים של בני ישראל, הם נִצטווּ לשחוט שֶׂה ולסמן בדמו את משקוף ביתם. כך הם פָּדוּ באופן סמלי את בניהם, והצילו אותם מן הגורל שהיה מְנַת חֶלְקָם של הבנים הבְּכוֹרים של המצרים. לאחר מכן נצטווּ בני ישראל לצלות את השֶׂה באש ולאכול אותו במהירות. שֶׂה זה הוא קורבן, ועליו נאמר כי "פֶּסַח הוא" לה', ככתוב בספר שמות:

"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה ’:" (שמות יב, 11)

כזֵכֶר להצלת בני ישראל בידי האל, הועלה מדי שנה, בי"ד בניסן, קורבן תודה בבית המקדש. קורבן זה נקרא "זבח הפסח", ככתוב:

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה ’אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל […]:" (שמות יב, 27- 25)

על פי התפיסה היהודית, שחיטת השֶׂה היא שאפשרה את יציאתם של בני ישראל מעַבְדוּת לחֵירוּת. כלומר, הקרבת הקורבן היא שאפשרה את הגאולה.

ומדוע נקרא החג גם "חג המצות"? המצה היא מאפה דק העשוי מבצק שלא תָפַח, והחג נקרא כך מפני שבני ישראל נצטווּ לארוז את הבצק לפני שיתפח, כדי שיוכלו לנוס במהירות מן המצרים. כלומר, המצות מסמלות את המהירות שבה צוּוָה העם לצאת ממצרים:

"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ […]:" (שמות יב, 34)

" […] וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ […]" (שמות יב, 39)

עוד סיבה לאכילת המצות מופיעה בפסוק מסֵפר דברים:

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:" (דברים טז, 3)

לפי פסוק זה, אכילת המצה נועדה להזכיר לעם ישראל בכל הדורות את העבדות במצרים ואת העוני שממנו סבל שם.

סביב הפסח

חג הפסח חל בחודש שנקרא בתקופת המקרא בשם "חודש האביב" (ראו בפרק הקודם). וכאמור, החל מתקופת בית המקדש השני נוסף לחודש זה השם "ניסן". חג הפסח נמשך שבוע ימים, אך החודש כולו עומד בסימן החג, והתורה מקשרת בין החג לחודש כך:

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּיב ְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיך מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:" (דברים טז, 1)

לשם "ניסן", שמקורו בבלי, חוּבּר מדרש הקושר אותו לאביב: המילה "ניסן" נקשרה למילה "ניצן", כלומר לחלק שממנו יוצא הפרח. בחודש ניסן נראים בארץ הניצנים ומתחילה הפריחה. במגילת שיר השירים שבתנ"ך מופיעים תיאורי טבע רבים המתארים את פריחת האביב:

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו [הַסְּתָיו] עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָכְי [לָךְ] רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:" (שיר השירים ב, 13- 11)

לפיכך נוהגים לקרוא בבית הכנסת בחג הפסח את מגילת "שיר השירים".

קיימת השקפה האומרת: "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להיגאל." (תלמוד בבלי,ראש השנה, יא א)

חודש ניסן, שבו התרחשה ההצלה מעבדות, עתיד, על פי אמונה זאת, להיות גם החודש שבו תתרחש הגאולה הכרוכה בביאת המשיח. (על חזון הגאולה המשיחית ראו בספר "אל אחד ושלוש דתות", בפרק "יסודות האמונה".)

גם השבת החָלה לפני חג הפסח, הנקראת שבת הגדול, קשורה לחג. יש אומרים שכינוי זה של השבת נובע מפסוק הנקרא בבית הכנסת באותה שבת כחלק מן ההפטרה לפרשת השבוע:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:" (מלאכי ג, 23)

בפסוק זה מנבא הנביא מלאכי את הופעתו העתידית של אליהו הנביא ביום ה'. (גם על יום ה' ראו בספר "אל אחד ושלוש דתות", בפרק "יסודות האמונה".) אליהו נתפס במסורת היהודית כמבשר הגאולה, וקריאת ההפטרה בשבת זאת היא ביטוי לציפייה היהודית לגאולה בחודש ניסן.

בשבת זאת קוראים את פרשת "צו" בספר ויקרא, שבה מפורטים דיני הקרבת קורבנות. רב הקהילה דורש בשבת זאת דרשה מיוחדת, שבמהלכה הוא מפרט את דיני הפסח.

גם חג השבועות נקשר לחג הפסח: התורה מצווה לחגוג את חג השבועות שבעה שבועות ממחרת היום הראשון של חג הפסח, שבו מתחילים את קְצִיר התבואה כל שנה. התורה קבעה כי בחג השבועות, כמו בחג הפסח, על בני ישראל לעלות לרגל למקום המקדש. לאחר חורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה),התבטל מנהג העלייה לרגל, וההנהגה הדתית של עם ישראל העניקה לחג השבועות משמעות חדשה וקבעה כי הוא חג מתן התורה לעם ישראל. ביטוי לכך מופיע בתלמוד:"בשישה בחודש (סיוון ) ניתנה תורה" (תלמוד בבלי, יומא ד ב).

מאורחות הפסח

אחת ממצוות החג העיקריות היא ביעור החָמֵץ. החמץ הוא קמח העשוי מתערובת של דגנים שונים – חיטה, שעורה, שיבולת שועל ושיפון – ואשר עוּרְבּב בנוזלים ותָפַח. ההלכה אוסרת על היהודי להחזיק בבעלותו חמץ בפסח, ולכן מסלקים את החמץ מן הבית והוא בבחינת "בַּל יֵירָאֵה וּבַל יִימָצֵא". וכדי להימנע מהשחתת כמויות גדולות של מזון, בעיקר על ידי הסוחרים, התירה ההלכה למכור את החמץ במכירה סמלית לאדם שאינו יהודי למשך תקופת הפסח.

החובה לסלק חמֵץ מחייבת ניקוי ומֵירוּק של הבית. לפיכך מבצעים בכלי האוכל והבישול פעולות הכשרה – טבילה במים רותחים. יש המחליפים את הכלים בכלים מיוחדים לפסח.

את סילוק החמץ מן הבית מסיים טקס הקרוי "בדיקת חמץ": מחפשים שיירי חמץ בבית, ואת מה שנמצא שורפים בחצר. יש המניחים פיסות לחם העטופות בבד במקומות חבויים שונים בבית, ולאחר חיפושן ומציאתן שורפים אותן. הטקס מתקיים בלֵיל י"ג בניסן ובבוקר היום שלמחרת, י"ד בניסן.

הטקס המרכזי של החג הוא סדר הפסח. לאחר חורבן בית המקדש השני, כשבטלו העלייה לרגל לירושלים והקרבת קורבן הפסח בבית המקדש, חיפשה ההנהגה היהודית דרך להמשיך ולקיים את המצווה החשובה לזכור את יציאת מצרים ואת מתן התורה לעם ישראל. הדרך שנמצאה לכך הייתה הפיכת הטקס הציבורי שהתקיים בירושלים לטקס משפחתי, שבו יספרו המבוגרים לילדיהם על אירועים אלה. טקס זה קרוי "סדר הפסח", והוא נערך בערב החג, בי"ד בניסן, אחַר החשֵכה. מכלול קטעי הקריאה, השירים והפעולות הטִקסיוֹת שיש לערוך ב"ליל הסדר", מצוי בחיבור הנקרא "הגדה של פסח".

ההגדה מורכבת מקטעים שחוּבּרו בתקופות היסטוריות שונות. חלקיה המוקדמים חוּבּרו כנראה בסוף תקופת בית המקדש השני, במאה ה-1, והם מופיעים במשנה ובתלמוד הבבלי במסכת פסחים, העוסקת בהלכות חג הפסח. במסכת זאת מופיעים דיוני החכמים במצווה לסַפֵּר על יציאת מצרים בכל דור ודור, וכן בקיום מצוות החג. אחד מן הקטעים המפורסמים בהגדה – ארבע הקושיות שאמור לשאול הילד הצעיר בכל משפחה – לקוּח ממסכת זאת (פסחים קיד -קטז). לדוגמה,הקוּשְיָה הראשונה היא:

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה –
הלילה הזה כולו מצה."
התשובות לארבע הקושיות ניתנות במהלך ליל הסדר.

בימי הביניים נוספו להגדה פיוטים ופזמונים. שירים אלה, שחלקם משעשעים, נועדו למנוע את הילדים המשתתפים בליל הסדר מלהירדם לפני שבא על סיומו. אחד מהם הוא "אחד מי יודע", המשבח את האל ומַקְנֶה מושגים יהודיים בסיסיים. השיר כתוב במתכונת שירֵי עם המקובלת אצל עמים שונים:

אחד מי יודע

אֶחָד מִי יוֹדֵעַ? אֶחָד אֲנִי יוֹדֵע.
אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שְׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרץ:
[…]
שְׁלֹשָּה עָשָׂר מִי יוֹדֵע? שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵע.
שְׁלֹשָּה עָשָׂר מִדַּיָּא (13 מידות החסד המיוחסות לאל)
שְׁנֵים עָשָׂר שִבְטַיָּא (12 שבטי ישראל)
אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָא (11 הכוכבים שראה יוסף בחלומו)
עֲשָׂרה דִּבְּריָא (עשרת הדִבְּרוֹת)
תִּשְׁעָה יַרחֵי לֵידָה
שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה
שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָא (שבעת ימי השבוע)
שִׁשָׁה סִדְרי מִשְׁנָה
חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרה
אַרבַּע אִמָּהוֹת
שְׁלשָׁה אָבוֹת
שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרית
אֶחָד אֱלהֵינוּ שְׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרץ:

הידעתם?

הגדה של פסח
עריכת סדר הפסח והקריאה בהגדה משותפות ליהודים לכל אורך ההיסטוריה. ההגדה נקראה בכל מקום בעולם שהיהודים חיו בו. במהלך הדורות השתנתה ההגדה – בקהילות שונות הוסיפו לה קטעים שונים, ונוצרו נוסחים המאפיינים גָלוּיוֹת מסוימות: צפון אפריקה, אירופה, הודו ותימן.

גם ביהדות יצר הגדות משלו. כביטוי לשאיפה להשתלבות היהודים בארצות שבהן הם חיים, הוצאו מן ההגדה ביטויים הקשורים לכְּמִיהָה לשוב לציון. כך הוצא מן ההגדה השיר "לשנה הבאה בירושלים". זרמים מודרניים ביהדות השמיטו מן ההגדה גם קטעים המבטאים שאיפות נקם, כמו הבקשה מן האל "שפוך חמתך על הגויים" ותיאורים מפורטים על העונשים שקיבלו המצרים כעונש על כך ששיעבדו את בני ישראל.

השינוי שהכניסו הזרמים המודרניים ביהדות במעמד האישה, משתקף אף הוא בהגדות שונות. לדוגמה, בארצות הברית נתפרסמו הגדות פמיניסטיות, שבהן ניתן מקום רב יותר לנשים. כך, למשל, "בשנה הבאה בני חוֹרִין" שוּנה ל"בשנה הבאה בנות חוֹרִין", או: "בארבעה בנים דיברה תורה" שוּנה ל"בארבע בנות דיברה תורה."

בגלל אופיו הלאומי של ליל הסדר ושורשיו העמוקים במסורת היהודית, זרמים חילוניים שונים מקיימים לילות סדר שבהם קוראים בהגדות שחוּבּרו בהתאם להשקפת עולמם. לדוגמה, בתנועה הקיבוצית נוצרו הגדות שאין בהן כל אִזְכּוּר לאלוהים. בהגדות אלה תיאור יציאת מצרים, קריעת ים סוּף ואִזכּוּרים של חז"ל, מפַנים את מקומם לאירועים בני ימינו: ההתיישבות הציונית בארץ, השיבה לעבודת האדמה, השואה והקמת המדינה. בהגדות אלה המשמעות הדתית מוחלפת במשמעות לאומית ובהדגשת האופי החקלאי של החג, החָל בעונת הלבלוב והפריחה. גם בבתי ספר ממלכתיים שונים נערכים לפני חופשת הפסח מעֵין לילות סדר, ובהם שירים וקטעי ספרות מודרניים משולבים בקטעים מתוך ההגדה המסורתית.

"בית ה' נלך" – העלייה לרגל לירושלים בעבר ובהווה

חג פסח הוא, כאמור, אחד משלושת הרְגָלִים – שלושת החגים שהתורה מצַווה על בני ישראל לעלות בהם ברגל לבית המקדש בירושלים. בספר שמות נאמר: "שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’:" (שמות כג, 17- 14)

לאחר חורבנו של בית המקדש פסקו היהודים לעלות להר הבית. פוסקי הלכה שונים קבעו שאין לדעת היכן בדיוק היה מקומם של חלקים מבית המקדש שהתורה הטילה הגבלות כניסה אליהם על מי שאינם כוהנים, ולכן הם אסרו את העלייה למִתְחָם כולו. גישה זאת הייתה מקובלת במשך מאות שנים, אך בעשרות השנים האחרונות קבעו פוסקים אחרים כי מותר לבקר באזורים מסוימים על ההר. למוקד העלייה לרגל לירושלים בדורות שמאז חורבן בית המקדש הפך הכותל המערבי – שריד מן החומה שהקיפה את בית המקדש. עד היום יהודים מן הארץ ומן התפוצות נוהגים לבוא אליו ולהתפלל למרגלותיו.

גם בימינו יהודים רבים עולים לירושלים בפסח. אחד ממוקדי ההתכנסות בעיר בחג הוא רחבת הכותל, שבה מתקיימת "ברכת כוהנים" ב- 3 מועדים בשנה – בסוכות, בפסח ובשבועות – בנוכחות קהל של אלפים.

‏‏הידעתם?

על ברכת הכוהנים
בספר במדבר צוּוּ הכוהנים לברך מדי יום את בני העם שבאו להתפלל בבית המקדש, בנוסח הבא:

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."
(במדבר ו, 26- 24)

הברכה נאמרה מדי יום בבית המקדש, כשהיה קיים, ומאז שחרב היא נאמרת מדי יום בבתי הכנסת.

על קדושתו של הר הבית ביהדות

ירושלים, ובליבה בית המקדש, היא העיר הקדושה ביותר ליהודים, עיר שהפכה לסמל דתי ולאומי לעם היהודי. את סמליותה הדתית העיר שואבת מהיותה מרכז פולחני של עם ישראל בעברה הקדום, וסמליותה הלאומית נובעת מכך שהייתה עיר הבירה של כל שבטי ישראל בימי המלכים דוד ושלמה. על פי המסורת, קבע בה דוד המלך את מקום בית המקדש, וזאת משתי סיבות: העיר הייתה מרכז שלטונו הפוליטי, והיא שכנה מחוץ לנחלותיהם של שבטי ישראל. כך יכלה לשמש כעיר בירה לכולם. בנו של המלך דוד – המלך שלמה – בנה את בית המקדש.

בית המקדש נבנה על הר המוֹרִיָה, שקדושתו נובעת מכמה מסורות:

• על פי האמור בספר בראשית, אברהם נצטווה לעקוד את בנו יצחק על אחד ההרים ב"ארץ המוריה" (בראשית כב, 2). לפיכך, האיסור המונותֵאיסטי להקריב קורבנות אדם נקשר בהר המוריה.
• על פי ספרות המדרש, הר מוריה נקשר גם לבריאת אדם הראשון:
  "חיבה יתירה חיבב הקב"ה לאדם הראשון, שבראו ממקום טהור וקדוש, ומאיזה מקום לְקָחוֹ – ממקום בית המקדש" ( פרקי דרבי אליעזר, יא).
• המשנה מייחסת להר המוריה קדושה באמצעות קישורו לבריאת העולם. על פי המסורת היהודית, מצויה בו אבן השתייה שעליה הוּשְתַת, נוסד, העולם בזמן הבריאה.
• לקדושתו של הר הבית יש גם משמעות אוניברסלית, כלל עולמית. בנבואת ישעיהו מופיעה התקווה להפיכת בית המקדש בירושלים למרכז מונותֵאיסטי כלל עולמי:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלם:" (ישעיה ב, 3- 1)
מתחם הר הבית מאציל מקדושתו על ירושלים כולה.

מאז חורבן בית המקדש (במאה ה- 1 לספירה), ויציאת חלקו הגדול של עם ישראל מארצו לגלוּת (במאה ה- 2 לספירה), הפכה ירושלים למוקד תקוותו של העם היהודי לגאולה. ירושלים הפכה לסמל של כנסת ישראל, כלומר של עם ישראל, הלובש דמות נשית שנחשבת לכלתו של האל. על פי האמונה היהודית תחזור ירושלים להיות מרכז דתי ולאומי לאחר שהמשיח יקבץ את היהודים לארץ מכל הארצות שבהן היו מפוזרים במשך מאות שנים. על פי החזון המשיחי עתידה העיר לשמש גם מקום המשפט האלוהי, שייערך ביום הדין לכל בני האדם (על יום הדין ראו בפרק הרביעי בספר "אל אחד ושלוש דתות", בפרק "יסודות האמונה").

הידעתם?

לכבוד ירושלים
תפילות, שירים ופיוטים רבים חוּבּרוּ לכבודה של ירושלים. אחד מהם הוא שירו של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), חוקר והוגה דעות שחַי בספרד בין השנים 1075- 1140 לערך.

לִבִּי במזרח ואנוכי בסוף מערב –
אֵיכָה אטעמה את אשר אוֹכל ואֵיכָה י. עֱ.רב?
אֵיכָה אֲשלֵם נְדָרי ואסרי, בעוד
צִיוֹן בחבל אֱדוֹם ואני בכֶבֶל עֲרב?
יֵקַל בעֵינַי עזוֹב כל טוּב ספרד, כמו
יֵקַר בעֵינַי. אוֹת עַפְרוֹת דְבִיר נחרב!
(מתוך הקובץ דיואן)

בשיר מבטא ריה"ל את כאבו על שאינו יכול למלא את חובתו הדתית לעלות לרגל לירושלים. הוא מציין את המרחק הרב בין ספרד, הנמצאת במערב, לבין ירושלים, הנמצאת ממזרח לה. הקושי להגיע לירושלים נובע מכך שבאותה תקופה הייתה ספרד תחת שלטון ערבי מוסלמי ואילו ירושלים הייתה נתונה לשלטון צלבני נוצרי (אֱדוֹם – כינוי יהודי נפוץ לממלכות הנוצריות). ריה"ל מעדיף לחזות בחורבותיו של בית המקדש בירושלים (דְבִיר – המקום המקודש ביותר בבית המקדש) מאשר ביופייה של ספרד, ארץ מגוריו.