אחד העם

מבוא

אחד העם¹ הוא כינויו הספרותי של אשר צבי גינצברג (1856 – 1927), שנולד באוקראינה, הצטרף בצעירותו לחובבי ציון והיה הוגה הדעות המרכזי של "הציונות הרוחנית".² אחד העם לא האמין כי ההתיישבות בארץ ישראל היא הפתרון ל"צרת היהודים", והעמיד במרכז הגותו את הרעיון של הקמת "מרכז לאומי רוחני" בארץ ישראל. במסגרת זו פעל אחד העם להפצת התרבות העברית: הוא ייסד את אגודת בני משה, את הוצאת הספרים אחיאסף ואת הירחון השילוח – והיה עורכו הראשון של הירחון. אחד העם השתתף בקונגרס הציוני הראשון (תרנ"ז – 1997), אך לא הסכים להיות חבר בהסתדרות הציונית.³ עם זאת, הוא השפיע על צעירים משכילים, שלימים היו מנהיגי התנועה הציונית, ובהם א"ד גורדון, וכן על סופריה העבריים של תקופת התחייה, ובהם י"ח ברנר וח"נ ביאליק. אחד העם נפטר בתל אביב בגיל 70 (תרפ"ז – 1927), חמש שנים אחרי עלייתו לארץ.

מעט יוצרים: חצי נחמה

מאת:

• אשר צבי (אחד העם) גינצברג

בין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה
תעשה בייחוד רושם מעציב בלב כל איש ישראל התחדשות "עלילת הדם".
העלילה הנתעבה הזאת… הייתה ותהיה תמיד בעינינו כחדשה,
ומימי הביניים ועד עתה תצטיין בפעולתה החזקה על רוח עמנו,
לא רק במקום המעשה, כי אם גם בארצות רחוקות שהגיעה אליהן השמועה…
אמרתי: "על רוח עמנו",
כי אמנם רואה אני מקור החיזיון הזה לא בסיבות חיצוניות,
כי אם עמוק ברוח העם.
בימי הביניים… יש מקום אמנם לראות בזה רק תוצאת הסכנה הגשמית הגדולה לְהַכְּלָל כולו,
שהייתה כרוכה אז באמת בעקב כל עלילה כזו.
……….
אך בימינו אלה הרי מצד אחד אין הסכנה הגשמית גדולה עוד הרבה…
ומצד אחר כבר הורגלנו לשמוע חרפתנו בקור רוח וקנאת כבודנו לא תאכלנו עוד,
ואם בכל זאת גם עתה עודנו מתעוררים ומתנודדים בחוזקה לשמע "עלילת דם"…
אות הוא כי לא הפחד ולא הכבוד החיצוני הם המניעים לזה,
כי אם רוח העם הוא המרגיש פה את קלונו והוא זה המתעורר והמעורר.
אבל אין רע בלא טוב, כלומר, בלא לקח טוב.
גם הרע הגדול הזה שאנו עסוקים בו אינו ריק מלקח טוב,
ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו
וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו,
ראוי לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלימודית הצפונה בהן,
והייתה לנו זאת, לפחות חצי נחמה…
בדורות שעברו, כשהיו אבותינו מאמינים בפְשָׁטוֹ של 'אתה בחרתנו'….
הם ידעו את ערכם… אבל בדור הזה אין הדבר כן.
עתה "עולמנו" נתרחב הרבה, וההסכמה האירופית פועלת עלינו בחוזקה בכל ענפי החיים.
………
המצב הזה, אם יאריך ימים, יוכל לגרום לנו נזק מוסרי גדול.
אין דבר מסוכן לגוי ולאדם בהודאה על חטאים שאין בו.
…מי שאחרים הביאוהו לחשוד עצמו במה שאין בו, איך יוכל להיטהר בעיני עצמו?…
צריך אפוא לבקש איזה אמצעי,
איך להוציא את עצמנו מתחת השפעת "ההסכמה הכללית"
בנוגע לתכונות ישראל וערכו המוסרי,
כדי שלא נהיה בזויים בעיני עצמנו ולא נחשוב,
שבאמת גרועים אנחנו מכל בני האדם תחת השמש
……….
יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלו?

* אחד העם, "חצי נחמה", בתוך: אחד העם, מאמרים נבחרים, הוצאת קהלת, תרפ"ז – 1927, עמ' נז-פה.

תולדות חייו

אחד העם נולד בי"ז באב תרט"ז (1856) באוקראינה (אז באימפריה הרוסית), לאמו גולדה ולאביו ישעיהו, שהיה סוחר עשיר ובן למשפחה חסידית מיוחסת.⁴ בילדותו למד לימודי קודש בחדר וגם לימודי חול. בגיל 17, כנהוג בחברה היהודית המסורתית של אותם ימים, התחתן אחד העם עם רבקה לבית שניאורסון, ולבני הזוג נולדו שתי בנות ובן.⁵ כבר בגיל צעיר בלט אחד העם בבקיאותו התורנית, בחכמתו וברוחב ידיעותיו בתחומי ידע כלליים – דקדוק עברי, ספרות רוסית, מתמטיקה, ופילוסופיה יהודית של ימי הביניים.⁶

בשנת תרל"ח – 1878 הגיע אחד העם לאודיסה, כדי להשלים את לימודיו בלטינית, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה לקראת בחינות הבגרות בגימנסיה הרוסית. משם המשיך לגרמניה, למד גרמנית, צרפתית ואנגלית, ובשנת תרמ"ב – 1882 חזר לאוקראינה, לבקשת הוריו ואשתו. עוד בצעירותו הצטרף לאגודת חובבי ציון, ובשנת תרמ"ד – 1884 השתתף בוועידת קטוביץ' – ועידת היסוד של תנועת חיבת ציון. שנתיים לאחר מכן עבר עם משפחתו לאודיסה, ושם החלה תקופה חדשה בחייו: הוא ייסד את אגודת בני משה (תרמ"ט – 1889), ובאותה שנה החל לפרסם מאמרים בשבועון המליץ – הראשון שבהם מאמרו "לא זה הדרך", שעליו חתם בשם העט "אחד העם".

בשנת תרנ"ז – 1896 ייסד בברלין את הירחון השילוח, והיה עורכו במשך שש שנים. אחד העם השתתף בקונגרס הציוני הראשון (תרנ"ז – 1897), אך סירב להצטרף להסתדרות הציונית בשל התנגדותו לציונות המדינית של הרצל.⁷ לפרנסתו עבד באותן שנים בבית המסחר לתה של ויסוצקי באודיסה, עד שנשלח ללונדון כנציגו של ויסוצקי, ושם גם סייע לחיים ויצמן בפעילותו להשגת הצהרת בלפור. במהלך שנות מגוריו באודיסה ובלונדון ביקר אחד העם בארץ ישראל פעמים אחדות,⁸ עד שעלה לארץ בשנת תרפ"ב – 1922 עם אשתו וילדיו. תחילה התיישב בירושלים – ואחר כך עבר לתל אביב, שם הקדיש את זמנו לעריכת כל כתביו ולהעלאת זיכרונותיו על הכתב. אחד העם נפטר בתל אביב בחודש טבת תרפ"ז – 1927, ונקבר בבית הקברות הישן ברח' טרומפלדור בתל אביב.

אחד העם - והמרכז הרוחני

אחד העם נחשב להוגה הבולט בקרב יהודי מזרח אירופה, שהתמודד עם תהליך החילון והשלכותיו – הסכנה לעתידו של עם ישראל.⁹ אחד העם חרד לעתידם של היהדות – והיהודים, שהיו נתונים לסכנת חיים בשל הרדיפות והפרעות במזרח אירופה, בעוד שבמרכז אירופה, בעקבות תהליכי החילון והאמנציפציה, היו היהודים מצויים בסכנת התבוללות ואובדן הזהות היהודית. מכאן הסיק אחד העם את המסקנה, שיש לפעול לפתרון "צרת היהדות" – ולא "צרת היהודים". לפי השקפתו, ההתיישבות בארץ ישראל אינה הפתרון ל"צרת היהודים", ובכל מקרה הארץ לא תוכל לקלוט את כל היהודים או לפתור את בעיית האנטישמיות. מכאן התנגדותו לציונות המדינית של הרצל,¹⁰ ואמונתו כי יש לפעול בראש ובראשונה לשמירת הייחוד היהודי והלאומי באמצעות הקמת מרכז רוחני ותרבותי בארץ ישראל.
אחד העם האמין כי הקמת מדינה יהודית תהיה תוצאה של תהליך ארוך, איטי והדרגתי – "קמעא קמעא"¹¹ – שיתבסס על חינוך והכשרה של היהודים מבחינה רוחנית, לאומית ותרבותית. מרכז זה ישקוד על שימור הקניינים הרוחניים של היהדות ויטפח את התרבות היהודית והשפה העברית, ובהקמתו ישתתפו דתיים וחילוניים על בסיס השאיפה הלאומית המשותפת, כבוד הדדי וסובלנות. אחד העם יצא נגד "שינוי הערכין" והשאיפה "להרוס בלי חמלה, בבת אחת, את כל הבניין ההיסטורי שנחלנו מאבותינו" ואשר נבנה על "יתרון ערך הרוח" והמוסר היהודי.¹²

הוא הדגיש את עליונות המוסר היהודי כביטוי ייחודי לעם ישראל,¹³ אך האמין כי עליונות מוסרית זו אינה מנוגדת "לשאיפת התחייה הלאומית, אלא נותנת לה בסיס היסטורי ומשען פנימי חזק".¹⁴ עם זאת, היה אחד העם מודע להתנגדותם של ערביי הארץ לשאיפות העם היהודי בארצו, ובעקבות ביקורו בארץ ישראל התריע על יחסם של המתיישבים היהודים כלפי ערביי הארץ: הוא הציע לנהוג בהם "באהבה ובכבוד" כדי למנוע את התנגדותם להתיישבות היהודית. למרות התנגדותו לציונות המדינית צפה אחד העם את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, שלא תהיה מדינתם של כל היהודים, אך תהיה מדינת יהודית המבוססת על "הקולטורא הלאומית", שרק באמצעותה "תוכל המדינה להיווסד באופן הרצוי והמועיל לרוח העם."¹⁵

יצירתו ופעילותו התרבותית

אחד העם לא האמין בפתרון ל"צרת היהודים" – אך חיפש מזור ל"צרת היהדות", ליתר דיוק: ל"צרה הרוחנית", שהייתה להערכתו קשה ומסוכנת לעתיד העם לא פחות מן "הצרה החומרית". הוא ביקש ליצור בארץ ישראל "מקלט בטוח לרוח עמנו… נחוץ לא פחות ממקלט בטוח לנודדי עמנו", וקרא ליצירת "מרכז קבוע וחופשי" לתרבות הלאומית של עם ישראל. לשם כך ביקש להקים בארץ "אקדמיה ללשון ולספרות" וכן "בית מדרש אחד גדול" לחכמה או לאמנות – "מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות (=מושבות) של עובדי אדמה".

הוא ציפה כי המרכז הרוחני שיקום בארץ ישראל ימשוך אליו "המון חכמים ובעלי כישרון" שיעסקו בעבודתם "ברוח ישראל", כדי להפיח "חיים אמיתיים בכל קניינינו הלאומיים."¹⁶ להשגת מטרותיו ייסד אחד העם את אגודת בני משה (תרמ"ט – 1889), שמקצת חבריה עלו לארץ וניסו ליישם בה את תורתו, בין השאר בהקמת המושבה רחובות (ללא תמיכת הברון) ובייסוד בית הספר העברי ביפו. במאמרו "בתי הספר ביפו" התייחס לבעיית החינוך העברי בארץ, ובמסגרת פעילותו באודיסה יזם עם חבריו את הוראת "עברית בעברית" בלימודים בחדר המתוקן והמודרני, שבו לימד בין השאר גם ח"נ ביאליק.
כדי להפיץ את רעיונותיו ייסד בשנת תרנ"ו – 1896 את השילוח – ירחון ששימש במה לפרסום מאמריו לצד מאמריהם של סופרים ואנשי רוח, ובהם ח"נ ביאליק, שהאמינו כי התחייה הלאומית הראויה היא, בראש ובראשונה, תחייה רוחנית ותרבותית: יצירה יהודית "ברוח ישראל" – ובעברית. במסגרת פעילותו התרבותית הקים אחד העם באודיסה את הוצאת הספרים אחיאסף, שהוציאה לאור ספרים בעברית, ובהם ספרי היסטוריה וספרים לנוער. אחד העם נרתע מנאומים בעל פה, ועיקר כוחו היה בעטו ובמאמריו, שנכתבו ב"סגנונו המסאי הגבישי-הבהיר היחיד במינו".¹⁷ בשנותיו האחרונות עסק אחד העם בכינוס כל כתביו – שישה כרכים ובהם מאמריו, איגרותיו וזיכרונותיו. אחד העם השפיע על אישים רבים בתנועה הציונית, והיה מדריך ומורה נערץ ליוצרים צעירים שביקשו לשלב ישן וחדש, מסורת והשכלה, ובהם מ"י ברדיצ'בסקי וח"נ ביאליק: "ובעוד אנו תועים נואשים וקטני אמנה, / מתמהמהים על פרשת דרכים ושואלים: אנה? – / וינצנץ כוכבך, מורנו…/ … ואל תחת כוכבך היחידי נזעקנו כולנו."¹⁸

העשרה - קישורים

רפאל לירז על מאמרי אחד העם באתר מאמרים