בן ציון מאיר חי עוזיאל

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880 – 1953) היה הרב הראשי הספרדי – "הראשון לציון" – בארץ ישראל במשך כ-14 שנים. הוא נולד למשפחת רבנים: לאביו, יוסף רפאל, אב בית הדין של עדת הספרדים בירושלים ונשיא העדה, ולאמו, שרה בת ר' משה חזן. עוזיאל הנער למד בישיבות הספרדיות בירושלים וגם רכש בעצמו השכלה כללית מסוימת. בגיל 14 התייתם והחל לעסוק בהוראה: תחילה לימד ילדים קטנים ב"חדר", ובגיל 20 החל ללמד בישיבה שבה למד – ישיבת "תפארת ירושלים". בגיל 31 התמנה לרב ראשי ספרדי של יפו והסביבה, שם כיהן הראי"ה קוק כרב האשכנזי, ובין השניים התפתחו יחסי ידידות וקרבה.

שלוש שנים לאחר מינויו לרב ביפו פרצה מלחמת העולם הראשונה, והרב עוזיאל, שפעל להגנת יהודי העיר יפו מפני השלטונות התורכיים , גורש לדמשק. לאחר ששב לארץ, הוזמן לכהן כרב ראשי של קהילת סלוניקי (1921 – 1924), ובשנות כהונתו פעל להפצת השפה העברית ותרבותה ועודד פעילות ציונית בקרב יהודי יוון. בשנת תרפ"ג 1923 חזר לשמש כרב ראשי של תל אביב, וכעבור 16 שנים נבחר לרב הספרדי הראשי לארץ ישראל. עם הקמת המדינה היה לרב הספרדי הראשי הראשון במדינה, לצדו של הרב האשכנזי – יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
הרב עוזיאל, שביקש לקרב רחוקים ולהגביר אחדות, פעל לאיחוד נוסחי התפילה, קריאת התורה והברכות,¹ ואף העז לנקוט בעמדה מתונה ומתפשרת בענייני גיור: הוא קרא להכיר בצאצאיהם של אבות יהודים חילונים שהיו נשואים לאמהות לא יהודיות ולהקל על גיורם, שכן "בדורנו זה אחראית וקשה מאוד נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל או להיטמע בגויים". הוא הדגיש את החובה לקרב את הילדים, "אפילו אם הם בני גויה", שכן אין לדחות את הבנים בשל הוריהם.² בניגוד לעמדתו של הרב קוק, צידד הרב עוזיאל בהענקת זכות הבחירה לנשים בבחירות הראשונות לאסיפת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ (תר"ף – 1920). הרב עוזיאל היה חבר בהנהגת היישוב היהודי הציוני בארץ, והשתתף כציר של "המזרחי" בקונגרסים הציונים.
הרב עוזיאל נפטר בירושלים בשנת תשי"ג – 1953, ובצוואתו ציין את העקרונות שהנחו אותו בתפקידיו כאישות תורנית וציבורית, ובהם השאיפה "להביא שלום לכל בית ישראל… בכנסת ישראל כולה, שדרותיה ומפלגותיה". ואת צוואתו חתם בבקשה: "שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה – האמת והשלום אהבו."
הרב עוזיאל כתב ופרסם מאמרים בכתבי עת שונים וכן כתב ספרים בנושאי הלכה ובהם: "משפט' עוזיאל " – ספר ובו שאלות ותשובות (תרצ"ה – 1935),³ "שערי עוזיאל" (ספר העוסק בהלכות אפוטרופסות על נכסים וילדים – תש"ד/ 1944 – תש"ו / 1946), קובץ מאמרים ונאומים – "מכמני עוזיאל" (תרצ"ט – 1939) ועוד.