הדרשה בציבור בתקופת חז"ל
בתחילת ימי הבית השני הייתה הדרשה חלק מהוראת התורה ומצוותיה. בהמשך, בעיקר לאחר חורבן הבית השני, קיבלה הדרשה אופי עממי ואגדי והייתה צמודה לקריאה בציבור של פרשת השבוע.
ניצניה של הדרשה בציבור – כבר בימי הנביאים הראשונים,1 ועיקרה – בתקופת הבית השני, מימי עזרא הסופר2 ואילך. באותה תקופה עסקו חכמים בהוראת התורה בציבור כדי "לְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז 10). אך לאחר חורבן בית המקדש השני – כנראה על רקע נסיבות הזמן ומצוקותיו – חל שינוי בתכניה ובאופייה של הדרשה בציבור:
"אמר רבי לוי: לשעבר הייתה פרוטה מצויה, והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד.
ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהן (=עם ישראל) חולים מן השעבוד (=שלטון רומי) –
אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ודברי נחמות".
ובלשונו של רבי יצחק:
"היו מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה".3
וכך הצטמצם חלקה של הדרשה ההלכתית, וגבר הצורך בדרשות "בעלות אופי עממי-אגדי",4 שכללו משלים, חידות וסיפורי מעשיות והיו צמודות לקריאת התורה של פרשת השבוע. הדרשה בנושאי הלכה לא התבטלה לחלוטין, אבל השימוש בה הצטמצם בארץ ישראל ל"חוגים של תלמידי חכמים" ולא לציבור הרחב. בבבל, לעומת זאת, נהגו ראשי הישיבות לשאת דרשות עממיות גם בנושאי הלכה "בלי שהקהל ינטוש את הדרשן מחוסר עניין". דרשות אלו נהגו בבבל בשבתות ובחגים (וגם ביום הכיפורים), והן נקראו: פרקא (=פרק, דרשה בציבור).
גם בארץ ישראל היו ניסיונות לשלב את תחום ההלכה והאגדה בדרשות ציבור. כך, לדוגמה, נאמר על רבי מאיר שהיה דורש "שליש בהלכה, שליש באגדה ושליש במשלים".5 מסורת הדרשה בציבור השפיעה ישירות "על כל ספרות המדרשים שבידינו".6